איך אחוז החסימה מעצב מחדש את הפוליטיקה הישראלית?

מהימים שבהם מנדט בודד הספיק כדי להיכנס לכנסת, ועד למציאות שבה עשרות אלפי קולות נזרקים לפח ומכריעים את זהות ראש הממשלה.

מסע אל ההיסטוריה, הדרמות וההשפעות של אחוז החסימה – החסם שכנראה קובע מי ישלוט כאן..

בכל מערכת בחירות בישראל, רגע לפני סגירת הקלפיות ותחילת ספירת המעטפות, מדד החרדה במטות של המפלגות הקטנות מזנק לשיאים חדשים.

עיניהם של פוליטיקאים ותיקים וצעירים כאחד נשואות אל נתון אחד ויחיד, מספר עשרוני קטן שחורץ גורלות של קריירות, מפלגות, ולעיתים גם של המדינה כולה. מדובר כמובן באחוז החסימה.

בפוליטיקה הישראלית המורכבת והשברירית, אחוז החסימה הוא הרבה יותר מרף טכני או נוסחה מתמטית יבשה; הוא כלי הנדסה פוליטי, שחקן מרכזי על לוח השחמט הדמוקרטי, וגורם שהשפעתו על עיצוב הממשלות בישראל היא מכרעת.

כדי להבין את עומק ההשפעה שלו, עלינו לצלול אל הרציונל שעומד מאחוריו, אל ההיסטוריה המרתקת של השינויים שחלו בו במהלך השנים ומערכות הבחירות השונות, ואל הרגעים הדרמטיים שבהם המספר הזה שינה את מהלך ההיסטוריה.

מהו בכלל אחוז החסימה ולמה אנחנו צריכים אותו?

בבסיסו, אחוז החסימה הוא שיעור הקולות המינימלי מתוך סך הקולות הכשרים, שמפלגה חייבת לקבל בבחירות כדי לזכות בייצוג לכנסת.

מפלגה שלא צולחת את הרף הזה, דהיינו מקבלת מספר קולות נמוך יותר ממה שנדרש, מאבדת את כל הקולות שניתנו לה, והם אינם באים לידי ביטוי בחלוקת המושבים.

במילים אחרות, קולותיהם של האזרחים שהצביעו לאותה מפלגה כביכול "נזרקים לפח" מבחינת ההשפעה הפרלמנטרית הישירה.

הדילמה סביב קיומו וגובהו של הרף הזה מציפה את אחד המתחים המובנים ביותר בכל דמוקרטיה פרלמנטרית: המתח שבין ייצוגיות למשילות.

מצד אחד, דמוקרטיה שואפת לייצג בצורה הנאמנה והרחבה ביותר את שלל הדעות, המגזרים והקבוצות בחברה. גם קולות המיעוטים. ככל שהרף נמוך יותר, כך הייצוגיות גבוהה יותר.

מצד שני, פרלמנט מפוצל לעשרות סיעות קטנטנות מקשה מאוד על הרכבת ממשלה יציבה ועל תפקוד שוטף של המדינה, מצב שעלול להוביל לכאוס פוליטי, לחוסר משילות ולסחטנות פוליטית מתמדת.

אחוז החסימה נועד להיות "שומר הסף" המאזן בין שני הקצוות הללו.

מהאחוז הבודד ועד למשילות: ההיסטוריה של שינויי הרף בישראל

היסטוריית הבחירות בישראל ממחישה היטב כיצד המחוקקים והפוליטיקאים השונים ניסו, פעם אחר פעם, למצוא את נקודת האיזון המדויקת הזו, כאשר לעיתים תכופות אינטרסים פוליטיים צרים התערבבו בשיקולים לאומיים רחבים.

עידן האחוז הבודד (1949–1988)

החל מהבחירות לאספה המכוננת (הכנסת הראשונה) ועד לבחירות לכנסת ה-12, אחוז החסימה בישראל עמד על רף מינימלי של 1% בלבד מסך הקולות הכשרים.

המשמעות בפועל הייתה שדי היה במספר קולות המקביל למעט יותר ממנדט אחד כדי להיכנס לכנסת.

התקופה הזו התאפיינה בכנסות מרובות מפלגות קטנות וסיעות יחיד, החל ממפלגות עדתיות קטנות, דרך מפלגות אידאולוגיות נישתיות ועד לרשימות של פורשי מפלגות גדולות.

אף על פי שהייצוגיות פרחה, מלאכת הרכבת הקואליציות הפכה למסובכת ודרשה פשרות מרחיקות לכת.

הזעזוע הראשון והשלכותיו (1992)

לקראת הבחירות לכנסת ה-13 בשנת 1992, גברה הביקורת הציבורית על ריבוי הסיעות בכנסת ועל כוחן המופרז של מפלגות קטנות. הכנסת קיבלה החלטה להעלות את אחוז החסימה ל-1.5%.

השינוי, שנראה באותה עת כקוסמטי בלבד, חולל את אחת הדרמות הפוליטיות הגדולות בתולדות המדינה.

החיפוש אחר יציבות (2004)

בראשית שנות האלפיים, בעקבות תחושה גוברת של חוסר יציבות פוליטית בממשלות ישראל (שהובילה בין היתר לבחירות תכופות), הוחלט שוב להעלות את הרף.

בשנת 2004 תוקן חוק הבחירות לכנסת, ואחוז החסימה הועמד על 2%. הציפייה הייתה שהעלאה זו תדלל את שורות הכנסת ממפלגות נישה ותחזק את המפלגות הגדולות והבינוניות.

חוק המשילות והרף הנוכחי (2014)

השינוי הדרמטי והמשמעותי ביותר התרחש במרץ 2014, עם אישורו של "חוק המשילות" שהובילה מפלגת ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן.

במסגרת החוק הוקפץ אחוז החסימה מ-2% ל-3.25%, והוא גם האחוז שנצרך היום.

המהלך עורר סערה ציבורית ופוליטית עזה. תומכי החוק טענו כי הוא הכרחי לחיזוק יכולת המשילות של הממשלה ולצמצום הסחטנות הפוליטית.

מנגד, מבקרי החוק – ובראשם נציגי המפלגות הערביות, מרצ והמפלגות החרדיות, טענו כי מדובר במהלך דורסני שנועד לדחוק מיעוטים מחוץ לפרלמנט ולפגוע אנושות בייצוגיות הדמוקרטית.

דרמות בקלפי: כשהקולות נזרקים לפח וממשלות נופלות

כדי להבין עד כמה דרמטית ההשפעה של אחוז החסימה, מספיק להביט במספר אירועי מפתח בהיסטוריה הפוליטית של ישראל שבהם חציית הרף (או הכישלון בכך) שינתה את כיוון הספינה כולה:

• מפץ אוסלו של 1992: בבחירות 92', מפלגת הימין הקיצוני "התחיה" לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה החדש (1.5%), אף שקיבלה עשרות אלפי קולות. עקב כך, גוש הימין איבד מנדטים יקרים, מה שאפשר ליצחק רבין להקים ממשלת מרכז-שמאל שהובילה בהמשך לחתימה על הסכמי אוסלו. אלמלא הועלה הרף, ייתכן שההיסטוריה הישראלית הייתה נכתבת אחרת לחלוטין.
• הולדת הרשימה המשותפת (2015): במקום להעלים את המפלגות הערביות כפי שקיוו חלק מיוזמי חוק המשילות, העלאת הרף ל-3.25% יצרה לחץ הישרדותי שהכריח את מפלגות חד"ש, רע"ם, תע"ל ובל"ד להתאחד ל"רשימה המשותפת". הבלוק הטכני הזה זכה להצלחה חסרת תקדים של 13 מנדטים, והפך לכוח משמעותי במערכת הפוליטית.
• ההתרסקות של הימין החדש (אפריל 2019): בבחירות אפריל 2019, מפלגת "הימין החדש" בראשות נפתלי בנט ואיילת שקד נותרה מחוץ לכנסת לאחר שהיו חסרים לה כ-1,400 קולות בלבד כדי לעבור את רף ה-3.25%. אובדן הקולות של הימין היה אחד הגורמים המרכזיים שמנעו מבנימין נתניהו להקים ממשלה, מה שגרר את ישראל לסחרור של חמש מערכות בחירות רצופות.
• נפילת מרצ ובל"ד (2022): בבחירות לכנסת ה-25, מפלגת השמאל הוותיקה מרצ ומפלגת בל"ד הערבית לא צלחו את אחוז החסימה. מאות אלפי קולות ממחנה השמאל והחברה הערבית ירדו לטמיון, מה שהעניק לגוש הימין בראשות נתניהו ניצחון מוחץ של 64 מנדטים והביא להקמת ממשלת הימין "על-מלא".

איחודים מאולצים: השפעת הרף על התנהגות המפלגות

אחת מתופעות הלוואי הבולטות ביותר של העלאת אחוז החסימה היא היווצרותם של "בלוקים טכניים" ואיחודים מאולצים.

מכיוון שהסיכון להישאר מחוץ לכנסת גדל משמעותית, מפלגות בעלות קווי דמיון אידיאולוגיים – ולעיתים גם כאלו שחולקות אך ורק רצון לשרוד פוליטית, נאלצות לרוץ יחד באותה רשימה.

תופעה זו ניכרת כמעט בכל קצוות הקשת הפוליטית: החל מהחיבורים הרבים בציונות הדתית (איחוד מפלגות הימין, הציונות הדתית ועוצמה יהודית), דרך מפלגות המרכז (החיבור המקורי של כחול לבן), ועד לאיחודים בשמאל (המחנה הדמוקרטי). במקרים רבים, רגע לאחר הבחירות, הבלוקים הללו מתפצלים לסיעות נפרדות.

התופעה הזו פוגעת לעיתים באמון הבוחר, שמרגיש כי הצביע לרשימה אחת אך בפועל קיבל נציגים שמייצגים אידאולוגיות שונות ופועלים בנפרד מיד עם כניסתם למשכן.

הדילמה הדמוקרטית: בעד ונגד

הדיון הציבורי על גובהו האידיאלי של הרף אינו שוכך לעולם, והוא מחלק את המומחים והפוליטיקאים לשני מחנות מרכזיים:

הטיעונים המרכזיים בעד רף גבוה:

• מניעת סחטנות: פחות מפלגות קטנות אומרות פחות שותפים קואליציוניים שמחזיקים ב"אצבע ה-61" ויכולים לסחוט תקציבים או להפיל ממשלות על אינטרסים צרים.
• חיזוק היציבות: ממשלה שנשענת על מספר קטן של מפלגות גדולות ובינוניות אמורה להיות יציבה יותר ולשרוד קדנציה שלמה.
• סינון רשימות קיקיוניות: הרף מונע כניסה של מפלגות נישה אזוטריות, לעיתים של איש אחד, שמנצלות את המערכת למטרות אישיות.

הטיעונים המרכזיים נגד רף גבוה:

• סכנת הקולות המבוזבזים: עשרות אלפי (ולפעמים מאות אלפי) קולות לא באים לידי ביטוי בפרלמנט, מה שעלול להוביל לעיוות רצון הבוחר וליצירת רוב מלאכותי בכנסת.
• פגיעה במיעוטים: קבוצות מיעוט בחברה מתקשות להכניס נציגות אותנטית לפרלמנט ונאלצות להתפשר.
• אשליית היציבות: כפי שהוכיח המשבר הפוליטי של השנים האחרונות (2019-2022), גם עם רף של 3.25%, ישראל נקלעה לסחרור בחירות חסר תקדים. הוכח כי אחוז החסימה אינו תרופת פלא לבעיית המשילות הישראלית.

מבט לעולם: איך עושים את זה במדינות אחרות?

אחוז החסימה אינו המצאה ישראלית, והוא נהוג ברוב מדינות העולם המקיימות שיטת בחירות יחסית.

עם זאת, קיים שוני עצום בגובהו:

• גרמניה: מפעילה רף גבוה למדי של 5%, במטרה למנוע כניסה של מפלגות קיצוניות קטנות, כלקח מקריסת רפובליקת ויימאר ועליית הנאציזם.
• טורקיה: החזיקה במשך שנים בשיא העולמי עם רף דורסני של 10%, במטרה ברורה להדיר את המפלגות הכורדיות. לאחרונה, לקראת בחירות 2023, הורד הרף ל-7%.
• הולנד: מציגה מודל של ייצוגיות כמעט מוחלטת. הרף עומד על 0.67% בלבד (קולות השווים למושב אחד מתוך 150 המושבים בפרלמנט ההולנדי). כתוצאה מכך, הפרלמנט שם מפוצל מאוד.

האם פנינו לשינוי נוסף?

ככל שהמערכת הפוליטית הישראלית ממשיכה להתמודד עם אתגרי המשילות מחד והשסעים החברתיים מאידך, שאלת אחוז החסימה חוזרת פעם אחר פעם לשולחן הדיונים.

לאחר כל מערכת בחירות נשמעים קולות הקוראים להוריד את הרף בחזרה לאזור ה-2% כדי למנוע את עיוות רצון הבוחר, בעוד אחרים דורשים להשאירו על כנו או אפילו להעלותו עוד יותר כדי להכריח את המערכת הפוליטית להתגבש למערכת דו-גושית מובהקת.

כך או כך, דבר אחד בטוח: אחוז החסימה איננו רק "חוקי המשחק", הוא שחקן מרכזי במשחק עצמו.

הוא ימשיך להיות גורם מתכלל באסטרטגיות של קמפיינים, לגרום לנדודי שינה אצל פוליטיקאים מכהנים, ולקבוע מי ישב במשכן הכנסת, ומי יישאר בחוץ עם עשרות אלפי פתקי הצבעה חסרי ערך.

במדינה שבה מנדט אחד בלבד יכול להבדיל בין קואליציה לאופוזיציה, אחוז החסימה הוא, פשוטו כמשמעו, המספר שמשנה את פני המדינה.