בשבוע האחרון עלו לכותרות מספר איומים של רודן טורקיה, ארדואן. האם איומי טורקיה הם איומים אמיתיים? איך מדינה שהייתה לאחת מהידידות היותר טובות שלנו מתהפכת עלינו בין רגע?
אם תשאלו את הישראלי הממוצע מה האסוציאציה הראשונה שעולה לו בראש כשהוא שומע את המילה "טורקיה", התשובות כנראה יתחלקו לשתי תקופות זמן ברורות.
עד לפני לא הרבה שנים, התשובות היו כוללות מילים כמו "הכל כלול", "אנטליה", "רחת לוקום", "קניות באיסטנבול" או סדרות טלוויזיה ממכרות.
אך כיום, נדמה שהשיח השתנה לחלוטין. במקום חופשות ונופש, המושג איומי טורקיה הפך לחלק בלתי נפרד ממהדורות החדשות שלנו, מהדיונים בקבינט המדיני-ביטחוני, ואפילו משיחות החולין של אנשי עסקים ויבואנים מודאגים.
יחסי ישראל-טורקיה הם כנראה אחת ממערכות היחסים המורכבות, המרתקות והסוערות ביותר במזרח התיכון.
זוהי מערכת יחסים שנעה בתנועת מטוטלת תמידית בין ברית אסטרטגית, שיתופי פעולה ביטחוניים וכלכליים חסרי תקדים, לבין משברים דיפלומטיים חריפים, חרמות כלכליים ורטוריקה תוקפנית.
כדי להבין האם טורקיה היא כיום בעלת ברית שסרחה, יריבה מרה או פשוט שחקנית גיאופוליטית שמשחקת על כל המגרשים – אנחנו צריכים לצלול אל המספרים, ההיסטוריה והאינטרסים שמאחורי הקלעים.
תור הזהב: כשהיינו החברים הכי טובים
כדי להבין את עוצמת השבר, צריך קודם כל להבין עד כמה הקשר הזה היה חזק.
טורקיה הייתה המדינה המוסלמית הראשונה שהכירה במדינת ישראל, אי שם במרץ 1949.
זה לא היה עניין של מה בכך. לאורך שנות ה-90, מערכת היחסים הזו הגיעה לשיאה וזכתה לכינוי "תור הזהב".
באותן שנים, לא היה מדובר רק בתיירות. הברית הביטחונית בין שתי המדינות הייתה אדריכלות אזורית מבריקה.
טייסים ישראלים התאמנו במרחבים האוויריים העצומים של טורקיה, תעשיות ביטחוניות ישראליות שדרגו טנקים ומטוסי קרב טורקיים בעסקאות של מאות מיליוני דולרים, וראשי ממשלה ונשיאים משתי המדינות ביקרו זה את זה בתדירות גבוהה.
טורקיה ראתה בישראל גשר למערב ולארצות הברית, וישראל ראתה בטורקיה עוגן אסטרטגי קריטי במזרח תיכון עוין.
התפנית והמרמרה: תחילתו של השבר
השינוי לא קרה ביום אחד, אבל יש לו פנים ושם: רג'פ טאיפ ארדואן ומפלגת הצדק והפיתוח (AKP) שעלתה לשלטון ב-2002.
בשנים הראשונות לשלטונו, ארדואן הפגין פרגמטיות. הוא אפילו ביקר בישראל, והסחר המשיך לשגשג.
אולם, ככל שהזמן עבר וככל שטורקיה חיפשה למצב את עצמה כמנהיגת העולם המוסלמי-סוני, כך החלו לבצבץ הבקיעים.
מבצע "עופרת יצוקה" (2008-2009) והעימות המפורסם בוועידת דאבוס שבו נטש ארדואן את הבמה לאחר עימות פומבי עם נשיא המדינה דאז שמעון פרס, היוו את הסדקים הראשונים.
אבל רעידת האדמה האמיתית התרחשה במאי 2010 – תקרית המרמרה.
ההשתלטות הישראלית על המשט לעזה, שהסתיימה במותם של 10 אזרחים טורקים, ריסקה את היחסים הדיפלומטיים.
השגרירים הוחזרו, שיתופי הפעולה הביטחוניים הוקפאו לחלוטין, וזו הייתה למעשה הפעם הראשונה שבה איומי טורקיה כלפי ישראל הפכו למוחשיים, פומביים ובוטים.
כלכלה מול פוליטיקה: הפרדוקס הטורקי-ישראלי
וכאן בדיוק נכנס אחד הנתונים המרתקים ביותר בסקירה שלנו.
בעוד שהפוליטיקאים צעקו, האשימו ואיימו – אנשי העסקים המשיכו לעבוד, ובגדול.
לאורך כל שנות המשבר של העשור הקודם, נוצר נתק מוחלט בין הדרג המדיני לדרג הכלכלי.
- היקף הסחר קופץ: למרות הרטוריקה, היקף הסחר ההדדי בין המדינות (יבוא ויצוא) לא רק שלא ירד, הוא שבר שיאים. עד לשנת 2023, הסחר בין המדינות חצה את רף ה-8 מיליארד דולר בשנה.
- מה ייבאנו? טורקיה הפכה לאחד מספקי החומרי הגלם המרכזיים של ישראל. מלט, ברזל, מוצרי פלסטיק, מזון (כן, גם העגבניות המפורסמות), מכוניות (מפעלים של מותגים אירופאים ויפנים הממוקמים בטורקיה), ומוצרי צריכה חשמליים.
- מה ייצאנו? ישראל ייצאה לטורקיה בעיקר כימיקלים, פלסטיק, מכונות וציוד אלקטרוני וטכנולוגי מתקדם.
הפרדוקס הזה היה נוח לשני הצדדים.
ארדואן יכול היה להמשיך לדבר אל ה"בייס" הפוליטי שלו במילים קשות, בעוד שהתעשיינים הטורקים נהנו מלקוח ישראלי אמין, קרוב גיאוגרפית, שמשלם בזמן ובמטבע קשה.
איומי טורקיה במבחן המציאות: העידן שאחרי ה-7 באוקטובר
אם בעבר התרגלנו למעין "ריקוד מושחת" שבו הפוליטיקה והכלכלה מופרדות, אירועי ה-7 באוקטובר 2023 ומלחמת "חרבות ברזל" טרפו את הקלפים ושינו את כללי המשחק.
בתחילת המלחמה, התגובה הטורקית הייתה יחסית מתונה, אולי מתוך ניסיון לשמש כמתווכת פוטנציאלית (תפקיד שארדואן מאוד אוהב לקחת על עצמו בסכסוכים בינלאומיים, כמו במלחמת רוסיה-אוקראינה).
אך ככל שהמלחמה התארכה והתמונות מעזה שטפו את הרשתות החברתיות, הלחץ מבית על ארדואן גבר – במיוחד על רקע הפסדים צורבים בבחירות המקומיות למפלגות אופוזיציה ולמפלגות אסלאמיות קיצוניות יותר שאיגפו אותו מימין.
התוצאה? הפעם, איומי טורקיה חצו את הקווים האדומים ועברו מהזירה הרטורית לזירה המעשית והכלכלית.
טורקיה החלה להטיל מגבלות ייצוא על עשרות קטגוריות של מוצרים לישראל, ולאחר מכן הכריזה על הפסקת הסחר באופן גורף עד להפסקת אש. זהו צעד דרמטי.
המשמעות של הפסקת יבוא בהיקף של מיליארדי דולרים היא שוק ישראלי שצריך למצוא פתרונות חלופיים, ומהר.
מי באמת מפסיד מהחרם? (המספרים מדברים)
כשמנתחים סקירה נתונית של הצעדים האחרונים, עולה תמונה מורכבת ומרתקת לגבי ההשפעה של איומי טורקיה והחרם הכלכלי על שני המשקים:
הצד הישראלי: הפגיעה הראשונית בכיס הישראלי הורגשה. קבלנים שמצאו את עצמם ללא מלט וברזל זולים נאלצו לפנות לשווקים חלופיים (כמו יוון, קפריסין או אפילו מדינות רחוקות יותר כמו הודו וסין), מה שמייקר את עלויות השינוע וכתוצאה מכך – תורם לעליית מחירי הדיור והבנייה.
גם בענף הרכב והמזון הורגשו שיבושים. עם זאת, הכלכלה הישראלית הוכיחה שוב גמישות מחשבתית ויכולת הסתגלות.
שרשראות האספקה נבנות מחדש, והמשק הישראלי, שמבוסס בחלקו הגדול על הייטק וטכנולוגיה, פחות פגיע לטווח הארוך מחרם על מוצרי תעשייה מסורתית.
הצד הטורקי: ארדואן אמנם רשם ניצחון תודעתי מול הבייס האסלאמיסטי שלו, אבל הכלכלה הטורקית משלמת מחיר כבד.
צריך לזכור שטורקיה נמצאת במשבר כלכלי מתמשך, עם אינפלציה משתוללת שחוצה לעיתים את רף ה-60%, וצניחה חופשית בערך הלירה הטורקית.
אובדן שוק יצוא יציב ורווחי כמו ישראל (שדורג כאחד מעשרת יעדי היצוא המובילים של טורקיה) הוא מכה כואבת לתעשיינים הטורקים.
למעשה, ישנם דיווחים רבים על תעשיינים טורקים שמנסים למצוא מעקפים לחרם של עצמם, דרך העברת סחורות למדינות שלישיות ומשם לישראל, רק כדי לא לאבד את הלקוחות שלהם.
לוח השחמט האזורי: זה לא רק בינינו
אי אפשר לנתח את היחסים בין המדינות מבלי להסתכל על המפה הגדולה. טורקיה משחקת על לוח שחמט מורכב מאוד.
- הגז בים התיכון: גילוי מאגרי הגז הטבעי במזרח התיכון יצר בריתות חדשות. ישראל, יוון וקפריסין (היריבות ההיסטוריות של טורקיה) התקרבו מאוד, מה שגרם לטורקיה להרגיש מבודדת ומאויימת. כל ניסיון של טורקיה להתקרב מחדש לישראל בעבר נבע בין היתר מהרצון להיות הצינור שדרכו יעבור הגז הישראלי לאירופה.
- מערכת היחסים עם חמאס: טורקיה, בניגוד למדינות המערב, אינה רואה בחמאס ארגון טרור אלא "תנועת שחרור". אירוח בכירי חמאס באיסטנבול והענקת דרכונים טורקיים לפעילי הארגון, הם סלע מחלוקת עצום שמונע כל נורמליזציה אמיתית.
- הציר המתון: בעוד שישראל מתקרבת למדינות המפרץ (הסכמי אברהם) ולערב הסעודית, טורקיה מנסה לנווט את דרכה בין פיוס עם מדינות אלו לבין הרצון להישאר פטרונית של האחים המוסלמים באזור.
סיכום: אויבת, ידידה, או אולי "פרנמי"?
אז איך נסכם את החידה הטורקית? אם נחזור לשאלה שבכותרת, התשובה היא כנראה המונח האנגלי "Frenemy" (הלחם של Friend ו-Enemy).
טורקיה איננה מדינת אויב קלאסית כמו איראן.
יש בה חלקים נרחבים (במיוחד בערים הגדולות והחילוניות) שיש להם זיקה עמוקה למערב ולהיגיון כלכלי מודרני, שאינם רואים בישראל שד.
מצד שני, היא מזמן איננה בעלת הברית האינטימית של שנות ה-90.
ההנהגה הנוכחית באינקרה בוחרת פעם אחר פעם להשתמש בקלף הישראלי לצרכים פוליטיים פנימיים ואזוריים.
איומי טורקיה האחרונים, שהתגשמו לכדי חרם כלכלי ממשי, הוכיחו לישראל סופית שאי אפשר להסתמך על השוק הטורקי כמשענת יציבה בטווח הארוך.
ישראל למדה את השיעור שלה על בשרה – פיזור סיכונים וגיוון שרשראות אספקה הם לא רק מונחים יפים בכלכלה, אלא צורך ביטחוני לאומי.
יחסי המדינות בעתיד כנראה ימשיכו להיות קרירים וחשדניים. ייתכן שביום שאחרי המלחמה, ואולי ביום שאחרי עידן ארדואן, העסקים יחזרו בהדרגה לשגרה שקטה, כי בסופו של יום, הגיאוגרפיה לא משתנה והאינטרסים הכלכליים חזקים מהכל.
אבל דבר אחד בטוח: את האמון העיוור שהיה שם פעם, ואת הריצות הליליות לבריכה במלון ב"הכל כלול" באנטליה – ייקח עוד הרבה מאוד שנים, אם בכלל, לשקם.