העיר חברון מעולם לא הייתה עוד נקודה על המפה הגיאוגרפית של המזרח התיכון. עבור מיליוני אנשים ברחבי העולם, היא נחשבת לעיר האבות, המקום שבו טמונים שורשי האמונה של שלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות. אך מעבר לקדושתה הדתית וההיסטורית, חברון מהווה את אחד המיקרוקוסמוסים המורכבים, המתוחים והנפיצים ביותר בסכסוך הישראלי-פלסטיני. כאשר אנו מדברים על הסכמי חברון, איננו מדברים רק על מסמך מדיני יבש שנחתם בחדר סגור, אלא על אירוע מכונן שעיצב מחדש את פניה של העיר, את מרקם החיים בה, ואת המציאות הפוליטית בישראל ובשטחים.
כדי להבין את המשמעות העמוקה של הסכמי חברון, יש לצלול אל נבכי ההיסטוריה ולהבין את הדרך הארוכה והמפותלת שהובילה אל אותו רגע דרמטי בינואר 1997, שבו החליטה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו להעביר את רוב העיר לשליטה פלסטינית.
השורשים ההיסטוריים והדרך אל ההסכם
חברון ידעה היסטוריה ארוכה של חיים משותפים, אך גם של אלימות קשה.
טבח תרפ"ט (1929), שבו נרצחו 67 מיהודי העיר, הותיר צלקת עמוקה בזיכרון הקולקטיבי וקטע את הרצף של היישוב היהודי בעיר למשך עשרות שנים. רק לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967, החלה חזרה הדרגתית של יהודים לאזור, תחילה בהקמת קריית ארבע הסמוכה, ולאחר מכן, בצעדים אקטיביים של קבוצות מתנחלים, בהקמת יישוב יהודי בלב ליבה של העיר העתיקה, סביב אתרים כמו בית הדסה ותל רומיידה.
נוכחות זו של קהילה יהודית קטנה בלב עיר פלסטינית גדולה, יצרה חיכוך יומיומי ופוטנציאל נפיץ תמידי.
בשנות התשעים, עם חתימת הסכמי אוסלו, השתנתה המפה הגיאופוליטית באזור. הסכם "אוסלו ב'" (הסכם טאבה), שנחתם ב-1995, קבע כי צה"ל ייסוג מהמרכזים העירוניים הפלסטיניים הגדולים ביהודה ושומרון, תהליך שזכה לשם "פעימות".
ערים כמו רמאללה, שכם, ג'נין ובית לחם הועברו בזו אחר זו לשליטת הרשות הפלסטינית. אולם, חברון נותרה מחוץ לתמונה. המבנה הדמוגרפי הייחודי שלה, יישוב יהודי המונה כמה מאות תושבים השוכן בתוך עיר של למעלה ממאה אלף פלסטינים – הפך את הנסיגה ממנה למשימה מורכבת ורגישה מאין כמותה.
הטבח במערת המכפלה בפברואר 1994, שבו רצח ברוך גולדשטיין 29 מתפללים פלסטינים, טרף את הקלפים והוכיח עד כמה מסוכן המצב בעיר.
האירוע הוביל להקמת ועדת שמגר, שחילקה את מערת המכפלה בין יהודים למוסלמים והטילה מגבלות ביטחוניות חסרות תקדים, אך גם עיכב משמעותית כל התקדמות מדינית הנוגעת לעיר.
הסכמי חברון | תפנית פוליטית והלחץ הבינלאומי
שנת 1996 הביאה עמה רעידת אדמה פוליטית בישראל.
בנימין נתניהו נבחר לראשות הממשלה לאחר קמפיין שמרכזו היה ביקורת חריפה על הסכמי אוסלו. רבים בימין הישראלי, ובמיוחד בקרב מתנחלי חברון, נשמו לרווחה, מתוך אמונה שממשלת הימין החדשה תבטל את הנסיגה המתוכננת מהעיר.
אך המציאות המדינית התבררה כמורכבת הרבה יותר. לחץ בינלאומי כבד הופעל על נתניהו, במיוחד מצד הממשל האמריקני בראשות הנשיא ביל קלינטון, שדרש מישראל לעמוד בהתחייבויותיה הקודמות.
בספטמבר 1996 פרצו "מהומות מנהרת הכותל", גל אלימות עקוב מדם שהוכיח כי הקיפאון המדיני גובה מחיר כבד וכי היעדר אופק מדיני עלול להצית את השטח כולו. בעקבות האירועים הקשים, כונסה פסגת חירום בוושינגטון, והמשא ומתן על חברון הואץ משמעותית בתיווכו האינטנסיבי של השליח האמריקני, דניס רוס.
"המציאות הוכיחה שגם מנהיגים אידיאולוגיים נאלצים בסופו של דבר ליישר קו עם מחויבויות בינלאומיות וכוחות פוליטיים הגדולים מהם."
האנטומיה של הסכמי חברון: עיר מחולקת
לאחר חודשים של משא ומתן מתיש ורצוף משברים, נחתמו סוף סוף הסכמי חברון (או בשמם הרשמי: "פרוטוקול בדבר ההיערכות מחדש בחברון") ב-15 בינואר 1997.
ההסכם, שאושר בכנסת ברוב גדול (87 תומכים מול 17 מתנגדים), שינה את המציאות בחברון מהקצה אל הקצה והוליד מודל מנהלתי חסר תקדים בסכסוך.
ליבו של ההסכם היה חלוקת העיר לשני אזורי שליטה נפרדים, יצירת גבולות בלתי נראים, ולעיתים קרובות מאוד נראים, בדמות חומות, גדרות ומחסומים – בתוך מרקם עירוני אחד. במקום להפריד בין הערים, הסכמי חברון הפרידו את העיר מתוך עצמה:
- אזור H1 (Hebron 1): שטח זה כולל את מרבית העיר חברון, כ-80% משטחה המוניציפלי. אזור זה, שבו התגוררו באותה עת למעלה מ-100,000 פלסטינים, עבר לשליטה מלאה (אזרחית וביטחונית) של הרשות הפלסטינית. צה"ל נסוג משטח זה לחלוטין, וכוחות המשטרה הפלסטינית נכנסו אליו ולקחו על עצמם את סמכויות אכיפת החוק והסדר הציבורי.
- אזור H2 (Hebron 2): זהו האזור הנותר, כ-20% משטח העיר, הכולל את אזור העיר העתיקה, מערת המכפלה והשכונות בהן מתגוררים יהודים. באזור זה חיו (ונכון להיום עדיין חיים) כמה מאות יהודים לצד עשרות אלפי פלסטינים. על פי ההסכם, אזור H2 נותר בשליטה ביטחונית מלאה של מדינת ישראל, כדי להבטיח את שלומם של התושבים היהודים, בעוד שהסמכויות האזרחיות כלפי התושבים הפלסטינים באזור זה הועברו לידי הרשות הפלסטינית.
כדי לפקח על יישום ההסכם ולהשרות תחושת ביטחון, סוכם גם על נוכחות כוח משקיפים בינלאומי (TIPH – Temporary International Presence in Hebron).
כוח זה הורכב ממשקיפים אזרחים ממדינות אירופיות שונות, אשר סיירו ברחובות אזור H2 ותיעדו אירועי חיכוך, פגיעה בזכויות אדם והפרות של ההסכם, עד שמנדט הכוח הופסק על ידי ישראל בשנת 2019.
הדרמה הפוליטית והשבר בימין
אישור הסכמי חברון לא עבר בשקט. עבור חלקים נרחבים בימין הישראלי, הצעד של נתניהו נתפס כבגידה אידיאולוגית עמוקה. התמונה של ראש ממשלה מטעם הליכוד מעביר הלכה למעשה חלקים מעיר האבות לשליטתו של יאסר ערפאת, הייתה גלולה מרה שרבים התקשו לבלוע.
השר בני בגין (בנו של מנחם בגין) אף התפטר מהממשלה במחאה חריפה על אישור ההסכם.
ההסכם לווה גם במסמך נוסף שנקרא "איגרת התחייבויות" (Note for the Record), שניסח דניס רוס. המסמך ניסה לעגן את ההתחייבויות ההדדיות של שני הצדדים להמשך יישום הסכמי אוסלו, כולל נסיגות נוספות מצד ישראל ודרישות ביטחוניות מצד הפלסטינים, כמו שינוי האמנה הפלסטינית ומאבק בטרור.
אולם, ההיסטוריה הוכיחה שהמסמך הזה היה בעיקרו הצהרת כוונות שלא מנעה את המשך ההידרדרות הביטחונית בשנים שלאחר מכן.
המציאות בשטח: חיים בצל ההסכם
כיום, למעלה משני עשורים וחצי לאחר שנחתמו, השלכותיהם של הסכמי חברון מורגשות בכל רחוב וסמטה בעיר, במיוחד באזור H2. חברון של ימינו היא עיר של ניגודים קיצוניים ומתח בלתי פוסק.
באזור H1 החיים מתנהלים כבעיר פלסטינית גדולה ושוקקת חיים, המהווה את המרכז הכלכלי והמסחרי החשוב ביותר בגדה המערבית.
לעומת זאת, אזור H2 הוא סיפור אחר לגמרי. כדי לאפשר את קיום החיים של הקהילה היהודית הקטנה בתוך הסביבה הפלסטינית, צה"ל מפעיל מערך אבטחה כבד וחסר תקדים.
רחובות מרכזיים שהיו בעבר עורקי מסחר שוקקים, כדוגמת רחוב השוהדא המפורסם, נסגרו כמעט לחלוטין לתנועת פלסטינים (רכבים ואף הולכי רגל בחלקים מסוימים). חנויות פלסטיניות רבות באזור ננטשו ונסגרו בצו צבאי, ומרכז העיר ההיסטורי הפך במקומות רבים למעין "עיר רפאים".
המחסומים, הבדיקות הביטחוניות השגרתיות וסיורי הצבא הם חלק בלתי נפרד משגרת חייהם של התושבים הפלסטינים ב-H2, מה שמוביל לביקורת בינלאומית קשה על פגיעה בזכויות אדם ועל יצירת מציאות של הפרדה ברורה על בסיס לאומי.
מהצד השני, התושבים היהודים בחברון חווים אף הם מציאות חיים מאתגרת, תחת איום מתמיד של טרור ופיגועים. הם חיים במה שמכונה לא פעם "מובלעת", תחת שמירה צמודה, כשהם מאמינים באמונה שלמה בזכותם ההיסטורית והדתית ליישב את עיר האבות, למרות המחיר האישי והציבורי הכבד.
מורשת ההסכמים
לסיכום, כאשר בוחנים את הסכמי חברון בפרספקטיבה היסטורית, מבינים כי הם לא הביאו שלום לעיר, אלא לכל היותר מנגנון ניהול סכסוך – ומנגנון כואב ומסורבל מאוד.
ההסכם קיבע מצב של חלוקה מלאכותית בתוך מרקם עירוני אחד, יצר מציאות ביטחונית ויומיומית קשה עבור שני הצדדים, והפך את חברון למעבדת ניסויים של הסכסוך כולו.
הסכמי חברון הם תזכורת חיה ונושמת לכך שפוליטיקה גיאופוליטית אינה מתרחשת רק בניירות דיפלומטיים, אלא נכתבת על גבם של אנשים, סוחרים פלסטינים שהעסק שלהם נסגר, משפחות שחולפות דרך מחסומים מדי יום, ומתיישבים שחיים תחת אבטחה כבדה.
הכתבה הזו מדגימה כיצד החלטות שהתקבלו לפני למעלה מעשרים וחמש שנים, עדיין מהדהדות ברחובות העיר הקדושה הזו מדי יום ביומו.