מי באמת מושך בחוטים? המסע אל תוך המבוך של המשטר האיראני

כשאתם קוראים כותרות בחדשות על המשטר האיראני, על מי בעצם מדובר?

האם זה הנשיא שמופיע על המסכים בחליפה ועניבה (או ליתר דיוק, ללא עניבה, כנהוג ברפובליקה האסלאמית)?

האם אלו אנשי הדת בעלי הטורבנים? או אולי בכלל הגנרלים בחאקי של משמרות המהפכה?

איראן היא אחת המדינות המסקרנות, החזקות והמסוכנות במזרח התיכון, אך מבנה המשטר שלה נותר עבור רובנו חידה מסתורית.

בניגוד לדיקטטורות קלאסיות של איש אחד, או לדמוקרטיות מערביות רגילות, הרפובליקה האסלאמית של איראן יצרה יצור כלאיים פוליטי ייחודי.

זהו משטר שמשלב בתוכו אלמנטים דמוקרטיים (בחירות, פרלמנט, נשיא) יחד עם שלטון תיאוקרטי (דתי) נוקשה, שבו המילה האחרונה תמיד, אבל תמיד – שייכת לאיש אחד.

בואו נצא למסע אל תוך נבכי קבלת ההחלטות בטהרן, ונבין אחת ולתמיד: איך עובדת המכונה האיראנית, ומי באמת שולט שם?

האידיאולוגיה של המשטר האיראני: מה זה בכלל "שלטון חכם ההלכה"?

כדי להבין את איראן של היום, חייבים לחזור לשנת 1979.

המהפכה האסלאמית שהפילה את משטר השאה (המלך) יצרה שיטה פוליטית חדשה לגמרי, המבוססת על תפיסה שפיתח האייתוללה רוחאללה חומייני: "ולאית-י פקיה" (שלטון חכם ההלכה).

לפי תפיסה זו, בהיעדר האימאם הנעלם (דמות משיחית באסלאם השיעי), הסמכות העליונה לשלוט במדינה, לנהל את ענייניה ולהוביל את העם צריכה להימצא בידיו של איש דת בכיר, צדיק ובקיא בהלכה.

התפיסה הזו היא הבסיס לכל המבנה השלטוני באיראן, והיא זו שמצדיקה את כפיפותם של כל מוסדות המדינה למנהיג העליון.

אין הפרדת רשויות אמיתית באיראן; כל הרשויות נועדו לשרת את החזון הדתי.

הבוס הגדול: המנהיג העליון

אם חיפשתם את הכתובת האמיתית לכל מה שקורה באיראן, הגעתם למקום הנכון.

המנהיג העליון הוא לא סתם סמל רוחני, הוא השליט הבלתי מעורער. מאז מותו של חומייני ב-1989, עד לא מזמן התפקיד הוחזק בידיו של עלי חמינאי, ולאחר חיסולו ע״י ישראל, עבר לשליטת הבן – מוג׳תבא חמינאי.

מהן הסמכויות שלו? התשובה הקצרה: הכל. התשובה הארוכה מבהירה עד כמה כוחו מוחלט:

• מפקד הכוחות המזוינים: הוא שולט באופן ישיר גם בצבא הסדיר וגם במשמרות המהפכה.
• הכרזת מלחמה ושלום: הנשיא יכול לדבר, המנהיג מחליט.
• מינויים קריטיים: הוא ממנה את ראש הרשות השופטת, את מחצית מחברי "מועצת שומרי החוק", את הרמטכ"ל, מפקד משמרות המהפכה, ואת מנהלי רשות השידור (הטלוויזיה והרדיו הממלכתיים).
• מדיניות חוץ וגרעין: שום הסכם או מהלך אסטרטגי משמעותי לא יוצא לפועל בלי אישורו.

למרות שהוא לא מתערב בכל החלטה יומיומית של משרד החקלאות או התחבורה, המנהיג העליון מתווה את קווי המתאר (ה"קווים האדומים") שמהם אסור לאף פוליטיקאי לחרוג.

מראית העין הדמוקרטית: הנשיא והממשלה

אם המנהיג העליון מנהל את הכל, מה בעצם עושה נשיא איראן?

הנשיא הוא ראש הרשות המבצעת והאישיות השנייה בחשיבותה באיראן, אך כוחו מוגבל מאוד.

הוא נבחר בבחירות "דמוקרטיות" ישירות על ידי העם (מיד נבין למה המירכאות), וממונה על ניהול ענייני היום-יום של המדינה: כלכלה, חינוך, תשתיות ותקציב.

המלכודת הנשיאותית: הנשיא מנהל את המדינה, אך לרוב סופג את האש כשהמצב הכלכלי קורס או כשמחירי הלחם עולים.

הוא הפנים של המדינה כלפי חוץ ומרבה להיפגש עם מנהיגים בעולם, אך אין לו שליטה אמיתית על מדיניות החוץ האסטרטגית או על הצבא.

יותר מזה – אם הנשיא מתעמת עם המנהיג העליון, כוחו הופך לאפס.

לא מעט נשיאים בעבר (כמו חתאמי או רוחאני) ניסו לקדם רפורמות, וגילו מהר מאוד שידיהם כבולות.

שומרי הסף: המועצות הסודיות שקובעות הכל

כדי להבטיח שהשלטון לא יסטה מהדרך הדתית, הקים המשטר מנגנוני פיקוח הדוקים. המוסדות הללו הם ה"מסננת" של הרפובליקה האסלאמית:

1. מועצת שומרי החוק (Guardian Council)

זהו אולי הגוף המשפיע ביותר באיראן אחרי המנהיג עצמו. מדובר במועצה המורכבת מ-12 חברים (6 אנשי דת שממנה המנהיג, ו-6 משפטנים).

• הווטו העוצמתי: כל חוק שעובר בפרלמנט חייב לקבל את אישור המועצה. אם החוק מנוגד, לדעתם, לאסלאם או לחוקת המדינה, הוא נפסל בצורה אוטומטית ומיידית.
• סינון מועמדים: זוכרים את הבחירות לנשיאות ולפרלמנט? מועצת שומרי החוק בוחנת כל מועמד לפני שהוא רשאי להתמודד. הם פוסלים אלפי מועמדים "לא ראויים" (כלומר, רפורמיסטים או מבקרי משטר), וכך מבטיחים שהציבור יבחר רק מתוך רשימה מצומצמת של אנשים הנאמנים למנהיג.

2. המועצה לאבטחת אינטרס המשטר (Expediency Council)

מה קורה כשיש ריב בין הפרלמנט לבין מועצת שומרי החוק על חוק מסוים? בשביל זה קיימת המועצה הזו.

תפקידה ליישב סכסוכים, ותמיד במטרה אחת: לשמור על האינטרס העליון של קיום המשטר.

חבריה ממונים על ידי המנהיג העליון, והיא פועלת גם כגוף מייעץ עבורו.

3. מועצת המומחים (Assembly of Experts)

זהו גוף המורכב מ-88 אנשי דת בכירים, הנבחרים על ידי הציבור לכהונה של 8 שנים (כמובן, לאחר שסוננו על ידי מועצת שומרי החוק). על הנייר, יש להם את התפקיד החשוב ביותר: לבחור את המנהיג העליון הבא, ולפקח על עבודתו של המנהיג הנוכחי.

מדינה בתוך מדינה: משמרות המהפכה (IRGC)

אי אפשר לדבר על המשטר האיראני בלי להבין את ה"תמנון" שהוא משמרות המהפכה.

איראן מחזיקה צבא סדיר שנועד להגן על גבולות המדינה, אך לצדו פועל גוף עוצמתי פי כמה – משמרות המהפכה האסלאמית.

משמרות המהפכה הוקמו מיד לאחר המהפכה ב-1979 מתוך חוסר אמון בצבא המסורתי. תפקידם המוצהר הוא להגן על המשטר והמהפכה עצמה, מבית ומחוץ. היום, מדובר באימפריה של ממש:

• כוח צבאי: יש להם חיל אוויר, חיל ים וחיל יבשה משלהם, והם שולטים על תוכנית הטילים הבליסטיים של איראן.
• אימפריה כלכלית: משמרות המהפכה שולטים, לפי הערכות, על יותר משליש מכלכלת איראן. יש להם חברות קבלניות ענקיות, הם בונים סכרים, כבישים, שולטים בנמלים ואפילו בתעשיית הנפט ובתקשורת. המעורבות הכלכלית העמוקה הזו מבטיחה שהם יהיו הגוף החזק ביותר במדינה.
• כוח קודס (Quds Force): זרוע החוץ של משמרות המהפכה, האחראית על ייצוא המהפכה ועל אימון, מימון והפעלה של ארגוני הפרוקסי של איראן ברחבי המזרח התיכון (כמו חזבאללה, החות'ים ומיליציות נוספות).
• הבסיג' (Basij): כוח מתנדבים חצי-צבאי הכפוף למשמרות המהפכה. הבסיג' הם אלו שמוזנקים לרחובות כדי לדכא בהפעלת כוח אכזרי הפגנות ומחאות נגד המשטר מבית.

בית הנבחרים: המג'לס (הפרלמנט האיראני)

הפרלמנט האיראני מונה 290 חברים, ונבחר מדי 4 שנים בבחירות ישירות.

המג'לס מחוקק חוקים, מאשר את התקציב ויכול לזמן שרים (ואף את הנשיא) לחקירה ואפילו להצביע אי-אמון נגדם ולהדיחם.

אבל, כפי שכבר ראינו, הפרלמנט רחוק מלהיות עצמאי.

כל חקיקה צריכה את אישור מועצת שומרי החוק, כך שחברי הפרלמנט לרוב עוסקים בענייני פנים וכלכלה, ונזהרים מאוד שלא לחצות את הקווים האדומים שהתווה המנהיג העליון.

הכלכלה הנסתרת: מנגנון ה"בוניאד"

מעבר לממשלה ולמשמרות המהפכה, ישנו כוח כלכלי אדיר נוסף באיראן שרבים לא מכירים, ה"בוניאד" (קרנות הצדקה האסלאמיות).

עם פרוץ המהפכה, הולאמו נכסים רבים של משפחת המלוכה ושל עשירי איראן שברחו מהמדינה.

הנכסים הללו הועברו לידי קרנות דתיות, שלכאורה נועדו לעזור לעניים ולמשפחות השהידים.

בפועל, הבוניאדים הפכו לתאגידי ענק שחולשים על מפעלים, בנקים, מכרות ובתי מלון.

הם פטורים ממס, לא כפופים לביקורת פרלמנטרית, ומדווחים ישירות למנהיג העליון בלבד.

הכלכלה הכפולה הזו מאפשרת למשטר לתגמל את תומכיו ולהחזיק בכיסים עמוקים מאוד שאינם תלויים בתקציב המדינה הרשמי.

סיר הלחץ של המשטר האיראני – האם הסדקים יתרחבו?

מבנה המשטר האיראני הוא תוצר של תכנון מבריק במיוחד, שנועד למנוע קריסה מבפנים.

זהו "מבוך" מתוחכם של בלמים ואיזונים, שבו מוסד אחד תמיד מפקח על המוסד האחר, כשהמנהיג העליון מנצח על התזמורת מלמעלה.

השיטה הזו יצרה חסינות שאיפשרה למשטר לשרוד למעלה מארבעה עשורים, תוך כדי התמודדות עם סנקציות כבדות, מלחמות עקובות מדם וגלי מחאות מבית.

ועדיין, מתחת לפני השטח, ואף מעליהם – איראן מבעבעת.

הציבור האיראני הצעיר והמשכיל חש תסכול עצום ממצב הכלכלה, מחוסר החופש ומהשחיתות.

כשעיני העולם נשואות לאיראן בעקבות סוגיות הגרעין, המתיחות מול ארה״ב וישראל בתקופה האחרונה והשפעתה האזורית, השאלה האמיתית אינה מי יהיה הנשיא הבא, אלא מה יקרה ביום שאחרי התמוטטות התמנון הזה, אם בכלל, והאם המבנה המורכב הזה יצליח להחזיק מעמד אל מול הדור הצעיר שדורש שינוי.