מלחמת איראן עיראק: שמונה שנים של אש והתשה במזרח התיכון

כשאנחנו מסתכלים על המזרח התיכון של ימינו, קשה באמת להבין את יחסי הכוחות, הפחדים והבריתות שקיימים בו, בלי לחזור אחורה בזמן אל אחד הסכסוכים העקובים מדם והמשמעותיים ביותר של המאה ה-20 – מלחמת איראן עיראק.

מה שהתחיל כסכסוך גבולות היסטורי ויומרה למנהיגות אזורית, הפך מהר מאוד למלחמת התשה אכזרית שגבתה את חייהם של מאות אלפים ושינתה את פני האזור לנצח.

הרקע לטירוף: חבית של חומר נפץ אזורית

כדי להבין איך פרצה מלחמת איראן עיראק, צריך לחזור לשנת 1979, שנה שזעזעה את המזרח התיכון.

באיראן מתרחשת מהפכה דרמטית: השאה הפרו-מערבי מודח, ואת השלטון תופס האייתוללה רוחאללה ח'ומייני.

הוא מקים רפובליקה אסלאמית שיעית קיצונית, והמסר שלו לא נשאר בגבולות טהראן – הוא קורא במפורש ל"ייצוא המהפכה" אל המדינות השכנות.

מעבר לגבול, בעיראק, יושב סדאם חוסיין הצעיר והשאפתן, שעלה בדיוק באותה שנה לנשיאות מטעם מפלגת הבעת'.

סדאם, מנהיג סוני ששלט ביד רמה על רוב שיעי במדינתו, ראה בקריאות של ח'ומייני איום קיומי ומיידי על שלטונו.

במקביל לאיום, סדאם זיהה גם הזדמנות פז: הצבא האיראני היה מצוי בכאוס מוחלט, קצינים בכירים טוהרו או נמלטו בעקבות המהפכה, והבידוד הבינלאומי של טהראן נראה כמו הרגע המושלם להכות בה.

סדאם רצה לא רק לגדוע את האיום השיעי, אלא גם לספח את חבל ח'וזסתאן עתיר הנפט, ולקבל שליטה מלאה על נתיב המים האסטרטגי החשוב "שאט אל-ערב".

מלחמת איראן עיראק – הפלישה

ב-22 בספטמבר 1980, נתן סדאם חוסיין את הפקודה.

כוחות היבשה העיראקיים חצו את הגבול לאורך מאות קילומטרים, מלווים בהפצצות אוויריות מסיביות על בסיסים איראניים, שדות תעופה ומתקני נפט.

ההנחה בבגדד (ובעוד כמה בירות בעולם) הייתה שהמלחמה תסתיים בתוך שבועות ספורים בניצחון עיראקי מוחץ.

אבל המציאות טפחה על פניו של נשיא עיראק.

למרות ההלם הראשוני, המהפכה האיראנית הצליחה לייצר גל חסר תקדים של פטריוטיות ולהט דתי עמוק.

מיליוני איראנים, ביניהם נערים צעירים וזקנים במסגרת כוחות "הבסיג'" (מתנדבי המיליציה), נהרו אל החזית.

עד אביב 1982, האיראנים הצליחו לא רק לבלום את הפלישה, אלא אף להדוף את הכוחות העיראקיים כמעט לגמרי חזרה לגבול הבינלאומי המקורי.

מלחמת חפירות וגז חרדל: חזרה למלחמת העולם הראשונה

כשהאיראנים החליטו לא להסתפק בהגנה בלבד, ופלשו לשטח עיראק במטרה מוצהרת להפיל את משטרו של סדאם חוסיין, המלחמה שינתה את פניה.

היא הפכה למלחמת התשה סטטית, ארוכה ומדממת, שהזכירה לרבים את סיוטי מלחמת העולם הראשונה.

שני הצדדים התחפרו במערכות ענק של שוחות, גדרות תיל ושדות מוקשים.

איראן, שנהנתה מיתרון דמוגרפי עצום (אוכלוסייתה הייתה גדולה פי שלושה מזו של עיראק), השתמשה באופן מצמרר בטקטיקה של "גלי אדם".

עשרות אלפי לוחמים, לעיתים חמושים בנשק קל בלבד, הסתערו בגלים על העמדות העיראקיות המבוצרות, סופגים אבידות עצומות.

עיראק, מצדה, שהייתה בנחיתות מספרית אך נהנתה מעליונות בציוד צבאי ותמיכה עקיפה ממדינות רבות (המזרח והמערב כאחד, שחששו מאוד מהתפשטות המהפכה האסלאמית), הגיבה באכזריות.

זו הייתה הנקודה שבה מלחמת איראן עיראק חצתה קו אדום.

הצבא העיראקי החל להשתמש בנשק כימי בקנה מידה נרחב, כולל גז חרדל וגז עצבים, בניגוד מוחלט לאמנות הבינלאומיות.

מלחמת הערים ומלחמת המכליות

הייאוש בחזית הקרקעית הוביל את המלחמה לאפיקים חדשים ומסוכנים לא פחות:

• מלחמת הערים: בניסיון לשבור את המורל של האזרחים, החלו שתי המדינות לשגר טילי "סקאד" ולהפציץ מהאוויר את בירות האויב, טהראן ובגדד, וכן ערים מרכזיות אחרות. אזרחים רבים מצאו את מותם או איבדו את בתיהם, בעוד הפחד הפך לחלק משגרת החיים.
• מלחמת המכליות: בניסיון לחנוק את הכלכלה האיראנית, עיראק החלה לתקוף מכליות נפט שיצאו מנמלי איראן. איראן לא נשארה חייבת והחלה לתקוף מכליות של מדינות המפרץ (כמו כווית) שתמכו בעיראק. המהלך הזה סיכן את אספקת הנפט העולמית וגרר את המעצמות פנימה. ארצות הברית שלחה ספינות מלחמה למפרץ הפרסי כדי לאבטח את נתיבי השיט, מה שהוביל לא פעם לעימותים צבאיים ישירים ואלימים בין הצי האמריקאי לכוחות האיראניים.

הסוף העצוב של מלחמת איראן עיראק

לקראת קיץ 1988, שני הצדדים היו מותשים לחלוטין.

הכלכלות של איראן ועיראק היו מרוסקות, קופות המדינה התרוקנו, תשתיות אזרחיות נהרסו עד היסוד, והמורל הציבורי צנח לשפל חסר תקדים.

ביולי 1988, כשהוא מבין שאין תוחלת בהמשך הלחימה ושהכלכלה האיראנית קורסת, קיבל האייתוללה ח'ומייני את החלטה 598 של מועצת הביטחון של האו"ם הקוראת להפסקת אש.

באחד מנאומיו המפורסמים, הוא תיאר את קבלת ההחלטה הזו כ"שתיית כוס תרעלה", אך הודה שהיא הכרחית כדי להציל את המהפכה ואת המדינה. באוגוסט 1988 נדמו התותחים.

מורשת המלחמה וסיכום

המחיר האנושי שגבתה מלחמת איראן עיראק היה בלתי נתפס. ההערכות המקובלות מדברות על בין חצי מיליון למיליון הרוגים משני הצדדים יחד, ועוד מיליוני פצועים, נכים ופליטים שחייהם נהרסו.

באופן טראגי ומעורר תסכול, שמונה שנות מלחמה אכזרית הסתיימו כמעט בדיוק באותה נקודה שבה התחילו. הגבול הבינלאומי לא השתנה, אף משטר לא נפל, והבעיות היסודיות נותרו בעינן.

עם זאת, גלי ההדף של הסכסוך מורגשים עד היום. החובות הכלכליים האדירים שסדאם חוסיין צבר במהלך הלחימה דחפו אותו לפלוש לכווית ב-1990 (מה שהוביל למלחמת המפרץ הראשונה).

איראן, מצידה, יצאה מהמלחמה עם טראומה עמוקה וחוסר אמון מוחלט בעולם, מה שעיצב את תפיסת הביטחון שלה:

היא הפכה נחושה לפתח תוכנית טילים בליסטיים עצמאית, וליצור חגורת הגנה באמצעות בניית "שלוחות" ומיליציות (פרוקסי) ברחבי המזרח התיכון – מציאות מורכבת שאנחנו חיים ונושמים את השלכותיה עד היום.