השבועות האחרונים הוכיחו שוב שההיסטוריה אוהבת לחזור על עצמה, ובמיוחד במזרח התיכון, היא נוטה לעשות זאת בקול תרועה רמה.
26 שנים לאחר שאחרון חיילי צה"ל טרק את דלת הברזל הכבדה ויצא ממוצב הבופור באישון לילה במאי 2000, חזרו לוחמי צה"ל הגיבורים, ובראשם סיירת גולני, אל פסגת ההר.
המבצר שניצב בגאון על רכס עלי טאהר, שהפך לפצע פתוח ולסמל צרוב בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, שוב נמצא תחת שליטה ישראלית במסגרת התמרון הקרקעי בלבנון (מבצע "שאגת הארי").
אבל הבופור של שנת 2026 הוא ממש לא הבופור של שנת 2000.
מה שהתגלה מתחת לחומות האבן העתיקות ובבטן ההר, הצליח להפתיע אפילו את גורמי המודיעין הוותיקים ביותר.
הנה כל מה שאתם צריכים לדעת על ההר, המבצר, ההיסטוריה המדממת והמציאות החדשה שצה"ל מכתיב כעת בדרום לבנון.
הגיאוגרפיה והגאולוגיה של השליטה: למה כולם רוצים את הבופור?
אי אפשר באמת להבין את הדרמה סביב הבופור מבלי להבין את הגיאוגרפיה שלו.
בסופו של דבר, מדובר בהרחבה הצבאית של פילוסופיית הנדל"ן העתיקה: "לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן".
מבצר הבופור (או בערבית: "קַלְעַת א-שַּׁקִיף", שמשמעותו "מבצר הסלע") ממוקם בגובה של כ-717 מטרים מעל פני הים בדרום לבנון, צפונית-מערבית למטולה ולאצבע הגליל.
העוצמה של המבצר נובעת בראש ובראשונה מהגאולוגיה שלו – הוא אינו סתם מבנה שהוקם על גבעה, אלא כזה שנחצב ברובו ישירות מתוך סלע הגיר הקשה של הרכס.
- תצפית פנורמית מושלמת: מהפסגה הגבוהה שלו ניתן לתצפת בקלות על כל צפון ישראל, על יישובי עמק החולה, על אצבע הגליל, ועל מרחב מרג' עיון הלבנוני. הנהר הגדול של לבנון, הליטני, זורם ממש למרגלותיו בערוץ עמוק, כ-400 מטרים מתחת למבצר.
- שליטה מוחלטת באש ובתצפית: כל כוח צבאי שמתבסס על הבופור שולט למעשה על עורקי התנועה המרכזיים של דרום לבנון. אי אפשר להזיז כוח במרחב מבלי שמי שיושב בפסגה יבחין בו.
- הגנה טבעית בלתי חדירה: הצוק שעליו עומד המבצר משקיף אל תהום במזרח, היוצרת חומה טבעית ומונעת כל אפשרות טיפוס מערוץ הליטני. בצידו המערבי והדרומי המדרון מתון יותר, אך הגישה אליו קשה ומפותלת. טופוגרפיה זו אפשרה למגיני המבצר לאורך מאות שנים לייצר "שטחי השמדה" נגד תוקפים המנסים להעפיל אל ההר.
זו בדיוק הסיבה שבגללה כבר לפני כמעט אלף שנה, מצביאים מכל רחבי העולם הבינו את המשוואה: מי שמחזיק בבופור, שולט בכל רחבי דרום לבנון.
מימי הצלבנים ועד אש"ף: היסטוריה ארוכה של כיבושים
הסיפור של הבופור לא מתחיל בצה"ל, בפת"ח או בחיזבאללה, אלא אי שם בימי הביניים, במאה ה-12.
אבירים, סולטאנים ואימפריות
המבצר הוקם על ידי הצלבנים (וככל הנראה נבנה על גבי שרידים רומיים או ביזנטיים קדומים יותר) כחלק משרשרת מצודות שנועדו להגן על גבולה הצפוני של ממלכת ירושלים.
השם שניתן לו, "בופור" (Beaufort), מגיע מהשפה הצרפתית ומשמעותו היא "מבצר יפה" או "מבצר חזק". לאורך השנים, הוא ספג אינספור קרבות ומצור:
- התקופה האיובית: המצביא המוסלמי האגדי סלאח א-דין חנה מול המבצר וצר עליו במשך שנה שלמה (1189) עד שהצליח להרעיב את מגיניו ולכבוש אותו.
- החזרה הנוצרית: בשנת 1240 המבצר הוחזר לידיים צלבניות במסגרת הסכם חלוקה מחודש.
- הכיבוש הממלוכי הסופי: בשנת 1268 כבש הסולטאן הממלוכי בייברס את המבצר, ובכך שם קץ לנוכחות הנוצרית-צלבנית בהר לנצח.
מאות שנים לאחר מכן, עבר המבצר ידיים רבות, מהאימפריה העות'מאנית, דרך כוחות צרפת בתקופת המנדט הצרפתי בלבנון, ועד שהפך בסוף המאה ה-20 לנקודת מפתח אסטרטגית בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
העידן המודרני: קטיושות, גולני והבוץ הלבנוני
בשנות ה-70, ארגון אש"ף הפך את דרום לבנון למה שכונה בישראל "פתחלנד".
הבופור הפך לקן צרעות ולעמדת ירי אידיאלית. המחבלים הפלסטינים ניצלו את יתרון הגובה והפגיזו את יישובי הצפון במטחי קטיושות בלתי פוסקים.
אזרחי אצבע הגליל חיו בפחד מתמיד מההר המאיים שניצב מעליהם.
השינוי הדרמטי הגיע ב-6 ביוני 1982, עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה (מבצע "שלום הגליל").
"המשימה שלנו היא לכבוש את הבופור כדי להסיר את האיום מהצפון. אנחנו הולכים לעשות את זה, וזה הולך להיות קשה." (ברוח הדברים שאמר רס"ן גוני הרניק ז"ל, מפקד סיירת גולני דאז, רגעים לפני היציאה לקרב)
בלילה הראשון של הלחימה, כוח של סיירת גולני הסתער על ההר בקרב שהפך לאחד המיתוסים הגדולים והכואבים בתולדות צה"ל. זה היה קרב תעלות עקוב מדם שהתנהל מטווח אפס, בו נהרגו שישה מלוחמי הסיירת, ובהם מפקד הכוח, גוני הרניק הי״ד. ההשתלטות על הבופור הפכה לסמל ישראלי של גבורה והקרבה.
לאחר הכיבוש, צה"ל התבסס בהר.
המבצר העתיק והיפהפה כוסה בטונות של בטון מזוין, רשתות פלדה ותעלות קשר מבוצרות.
הוא הפך למוצב החוד המסוכן והמותקף ביותר ברצועת הביטחון. דורות של לוחמים צעירים העבירו בו לילות לבנים ומקפיאים, תחת איום בלתי פוסק של פצמרו"ת ומארבים מצד ארגון חיזבאללה שהלך והתחזק.
ב-24 במאי 2000, במסגרת הנסיגה החד-צדדית והחפוזה של ישראל מדרום לבנון, פוצץ חיל ההנדסה הישראלי את עמדות המוצב הצבאי. החייל האחרון כיבה את האור, טרק את השער, וישראל עזבה את ההר בתקווה לא לחזור.
ההשתלטות של חיזבאללה ועיר התחתית של איראן
אבל הטבע, והמזרח התיכון בפרט, לא סובלים וואקום.
עם יציאת צה"ל, ארגון חיזבאללה מיהר לתפוס בעלות על פסגת הבופור.
עבור חסן נסראללה ואנשיו, ההשתלטות לא הייתה רק מהלך טקטי; היא הייתה ניצחון תודעתי פנומנלי. המבצר הפך לאתר עלייה לרגל, סמל ל"התנגדות" שניצחה את הצבא הישראלי, ונקודת תצפית מאיימת שנועדה להזכיר לישראלים מי שולט בקו העימות.
אולם, מה שקרה מעל פני השטח היה רק תפאורה. הדרמה האמיתית התחוללה עמוק בתוך הסלע.
במשך למעלה מעשור, בסיוע, במימון, ובתכנון הנדסי קפדני של משמרות המהפכה האיראניים, פעילי חיזבאללה חצבו "עיר תת-קרקעית" של ממש מתחת לרכס הבופור.
הם ניצלו את הטופוגרפיה המורכבת כדי לבנות פרויקט מפלצתי שהמודיעין הישראלי עקב אחריו, אך נדהם לגלות את היקפו המלא עם כיבושו המחודש.
מה הסתתר בבטן ההר?
כאשר דובר צה"ל חשף לאחרונה את התיעודים מתוך הבונקרים, נחשפה מפלצת טכנולוגית והנדסית שנועדה לשמש כמפקדה קדמית ולוגיסטית של כוח רדואן ביום פקודה.
הקומפלקס התת-קרקעי כלל:
- מפלסים חצובים לעומק: עשרות מטרים של מנהרות מבוצרות שנחצבו בסלע הקשה, מוגנות לחלוטין מתקיפות אוויריות והפצצות סטנדרטיות.
- תשתיות עיר שלמה: מערכות אוורור וסינון מתקדמות, מטבחים מאובזרים, מגורים, ותשתיות מים וחשמל שנועדו להחזיק מאות מחבלים למשך חודשים ארוכים מבלי שייאלצו לראות אור יום.
- מחסני חימוש עצומים: המקום שימש כצומת אסטרטגי שאחסן אלפי פריטי אמל"ח – טילי נ"ט מסוג "קורנט", טילי כתף נגד מטוסים, משגרי רקטות, רחפני נפץ מתקדמים וציוד קשר טקטי.
- עמדות שיגור "צצות": פירי יציאה נסתרים שאפשרו למחבלים להגיח לפני השטח, לשגר רקטות (כ-400 רקטות שוגרו מהמרחב לעבר הצפון רק בחודשים האחרונים), ולהיעלם מיד חזרה אל מעבה האדמה ללא פגע.
מאי 2026: מבצע "שאגת הארי" והמעגל שנסגר
קופצים קדימה, לזמן הווה.
הלחימה המתמשכת בצפון אלצה את הדרג המדיני בישראל לשנות גישה. המסקנה הייתה ברורה: אי אפשר להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם כשהבופור משמש כבסיס קדמי ומאיים.
בסוף מאי 2026, יצא פיקוד הצפון למבצע התקפי ורחב היקף.
המטרה: כיבוש רכס הבופור ומרחב נחל הסלוקי, עקירת התשתיות האיראניות, והרחקת קו ההגנה הקדמי צפונה.
מי שסגר את המעגל ההיסטורי היו, באופן פואטי ומצמרר, כוחות צה"ל ובראשם סיירת גולני.
44 שנים בדיוק אחרי קרב הגבורה של שלום הגליל, ו-26 שנים אחרי הנסיגה משם, חצו הכוחות שוב את הליטני. אולם הפעם, צה"ל פעל בתחבולה.
במקום לטפס מהצירים המזרחיים המוכרים והממוקשים, חיל ההנדסה פרץ צירים סמויים ממערב. בליווי מעטפת אש אווירית וארטילרית אדירה, כוחות אוגדה 36 הפתיעו את מחבלי חיזבאללה.
רוב פעילי הטרור נסו על נפשם ברגע שהבינו שצה"ל מכתר את ההר, ואלו שנותרו בבונקרים חוסלו בהיתקלויות פנים אל פנים. דגל ישראל ודגל גולני הונפו שוב, מול מצלמות התיעוד, על פסגת האבן.
המשמעות האסטרטגית של הכיבוש המחודש
תפיסת הבופור מחדש לא נועדה רק לייצר כותרות נוסטלגיות. יש לה משמעות צבאית חסרת תקדים:
- קריסת קו ההגנה של חיזבאללה: אובדן הבופור דוחק משמעותית את טווחי שיגור הרקטות של הארגון צפונה ומפרק את מרכזי הכובד שלו.
- פגיעה תודעתית מוחצת: השמדת "סמל הניצחון" הגדול של נסראללה מסרסת את התעמולה של ארגון הטרור ומוכיחה ששום בונקר איראני אינו חסין מתמרון ישראלי.
- ביטחון לעורף: רק שליטה פיזית בנקודות שולטות מאפשרת להגן על היישובים הנמצאים בעמק תחתן ולמנוע חדירות והזלגות ירי בעתיד.
הר אחד, יותר מדי דם.
מבצר הבופור הוא הרבה מעבר לערימת אבנים קרה על צוק.
הוא קפסולת זמן גיאופוליטית שמקפלת בתוכה את ההיסטוריה הסוערת של המזרח התיכון כולו. החל מצלבנים עטויי שריון שחיפשו נקודת תצפית לממלכה, דרך פלסטינים שירו קטיושות, חיילי צה"ל שקפאו מקור בעמדות השמירה של שנות ה-90, ועד למחבלי חיזבאללה שהתחפרו במנהרות מבוטנות בהוראת טהרן.
המבצע של שנת 2026 מציג מציאות חדשה ומפוכחת. צה"ל כבר לא מסתפק רק בפגיעות כירורגיות מהאוויר, אלא נכנס כדי להשמיד פיזית תשתיות טרור שנבנו במשך עשרות שנים.
חזרתה של ישראל אל הבופור היא אמנם סגירת מעגל היסטורית, אבל היא גם תזכורת חיה, בועטת וכואבת, ללקח העתיק ביותר של האזור שלנו: מי שרוצה להבטיח את השקט למטה בעמקים, חייב מדי פעם לטפס, למרות הקושי והכאב, בחזרה אל פסגת ההר.
תגובה אחת