השעה 22:00 בלילה. מוזיקת המתח של מהדורות החדשות מגיעה לשיא, הספירה לאחור מסתיימת, והמדגמים מופיעים על המסך. אבל במקום מנצח מובהק או מפסיד ברור, אנחנו מקבלים את התרחיש שממנו כל פוליטיקאי חושש: חלוקה שווה בדיוק בין הגושים. 60 מנדטים לגוש אחד, 60 מנדטים לגוש השני. דממה באולפנים, כאב ראש במפלגות, ושאלה אחת שמהדהדת בכל בית: מה קורה אם יש תיקו בבחירות?
התרחיש של תיקו פוליטי הוא לא סתם חלום בלהות תיאורטי של פרשנים; במערכות הבחירות התכופות שידענו בשנים האחרונות, ראינו עד כמה אנחנו קרובים למספרים האלו בדיוק.
אבל איך יוצאים מהסבך הזה? החוק הישראלי, יחד עם היסטוריה של יצירתיות פוליטית (ולפעמים קצת ציניות), מציעים כמה דרכי מילוט. בואו נצלול פנימה ונבין צעד אחר צעד איך המערכת מנסה לתקן את עצמה כשהבוחרים מסרבים להכריע.
מספר הקסם: למה אנחנו תמיד מחפשים את ה-61?
לפני שמבינים מה קורה אם יש תיקו בבחירות, צריך להבין את המתמטיקה של הכנסת. כנסת ישראל מורכבת מ-120 חברות וחברי כנסת. כדי להקים ממשלה בישראל, לא מספיק להיות המפלגה הגדולה ביותר; צריך לזכות באמון הכנסת.
המשמעות היא שהממשלה החדשה חייבת לקבל תמיכה של רוב מוחלט – לפחות 61 חברי כנסת שילחצו על הכפתור "בעד" בהצבעת האמון (או לפחות יימנעו, כל עוד יש יותר תומכים ממתנגדים במצבים מסוימים של ממשלות מיעוט).
בשלב הזה, כשהקולות נספרים וראשי המפלגות מזיעים, כל פתק קובע. אם קראתם את המדריך שלנו על כמה קולות זה מנדט, אתם ודאי מבינים עד כמה המאבק על העודפים, חוק בדר-עופר ואחוז החסימה הוא דרמטי.
במצב של 60-60, מנדט אחד בודד שעובר מצד לצד שווה למעשה את המדינה כולה.
התחנה הראשונה אחרי תיקו: בית הנשיא
כאשר התוצאות מראות חסימה מוחלטת של שני הגושים, מרכז הכובד של הפוליטיקה הישראלית עובר מיד ממשכן הכנסת למשכן הנשיא בירושלים.
חוק יסוד: הממשלה קובע שנשיא המדינה הוא זה שצריך להטיל את המנדט להרכבת הממשלה על אחד מחברי הכנסת.
סבב ההתייעצויות
לאחר פרסום התוצאות הרשמיות, הנשיא מזמן אליו את נציגי כל הסיעות שנבחרו לכנסת. הם מגיעים בזה אחר זה (לרוב לפי גודל המפלגה) וממליצים על המועמד שלהם להרכבת הממשלה.
במצב בו שואלים מה קורה אם יש תיקו בבחירות, שלב זה הופך ממופע ייצוגי למותחן פוליטי.
כל התבטאות, כל רמז ולעיתים גם סירוב להמליץ על איש, משנים את התמונה.
מי מקבל את ההזדמנות הראשונה?
בניגוד למיתוס הנפוץ, הנשיא לא חייב לתת את המנדט לראש המפלגה הגדולה ביותר. החוק מחייב אותו להטיל את התפקיד על חבר הכנסת בעל "הסיכויים הגבוהים ביותר" להרכיב ממשלה.
במצב של 60-60, לנשיא יש שיקול דעת רחב להחליט למי יש פוטנציאל גדול יותר לשבור את השוויון – אולי באמצעות פירוק של מפלגה בצד השני, או על ידי הקמת ממשלת אחדות.
המועמד הנבחר מקבל 28 ימים במטרה להציג ממשלה, עם אפשרות להארכה של 14 ימים נוספים.
איך בכל זאת שוברים את השוויון? הפתרונות היצירתיים
נניח שאחד המועמדים קיבל את המנדט. איך הוא משיג את האצבע ה-61 החסרה לו כשהמפה הפוליטית מחולקת שווה בשווה?
כאן נכנסים לפעולה כמה מהתרחישים המוכרים (והשנויים במחלוקת) ביותר בפוליטיקה שלנו.
ממשלת אחדות לאומית ורוטציה
הפתרון הממלכתי, ולעיתים הקל ביותר לעיכול מבחינה ציבורית במקרה של תיקו, הוא לחבר את שני הניצים הגדולים.
אם אף אחד לא יכול להקים ממשלה לבד, הם מקימים אותה ביחד.
הדוגמה הקלאסית ביותר התרחשה בבחירות של 1984, אז נוצר שוויון מוחלט בין גוש הימין (בליכוד בראשות יצחק שמיר) לגוש השמאל (במערך בראשות שמעון פרס).
הפתרון ההיסטורי היה הקמת ממשלת אחדות פריטטית – שוויונית. הם המציאו את מודל ה"רוטציה": שמעון פרס כיהן כראש ממשלה בשנתיים הראשונות ויצחק שמיר כשר החוץ, ולאחר מכן הם התחלפו בתפקידים.
מאז, מודל הרוטציה חזר לחיינו בכמה וריאציות, לא תמיד בהצלחה יתרה, אך הוא נותר הכלי המרכזי לשבירת פלונטר פוליטי.
עריקים פוליטיים ו"שריונים"
אם אחדות אינה על הפרק, מתחיל ציד העריקים.
במצב של 60 מנדטים לכל גוש, חסר רק חבר כנסת אחד שיחצה את הקווים ויעניק לגוש השני את הרוב המיוחל. ההיסטוריה הישראלית מכירה היטב את תופעת המעברים ממפלגה למפלגה תמורת תפקיד שר בכיר, תקציבים ייחודיים או שריון ברשימת המפלגה לבחירות הבאות.
המערכת הפוליטית מפעילה לחצים אדירים – פסיכולוגיים ותקשורתיים, על "החוליות החלשות" בגוש הנגדי. מספיק שחבר כנסת אחד יחליט להפר את המשמעת הסיעתית שלו ולהצביע בעד הממשלה, והתיקו נשבר.
כמובן שצעדים כאלה מלווים לרוב בביקורת ציבורית קשה על "גניבת קולות", אך מבחינה חוקית, זהו מהלך לגיטימי לחלוטין.
יעניין אתכם גם – שיטת הבחירות בישראל
ממשלת מיעוט עם רשת ביטחון
עוד תשובה לשאלה מה קורה אם יש תיקו בבחירות, היא הקמת ממשלה שלא מונה 61 חברים בתוכה, אלא מסתמכת על "רשת ביטחון" מבחוץ. כלומר, מפלגה מסוימת (או כמה מפלגות) מסרבת לשבת פיזית סביב שולחן הממשלה ולקחת בה חלק רשמי, אך מסכימה לתמוך בה בהצבעות קריטיות בכנסת (כמו הצבעת האמון הראשונית והעברת תקציב המדינה) בתמורה להישגים תקציביים או אידיאולוגיים.
כך, הממשלה יכולה לקום גם ללא הרוב המוחלט הפנימי.
מרוץ השליחים של המנדט וסכנת הבחירות החוזרות
מה קורה אם המועמד הראשון בזבז את 42 הימים שלו ולא הצליח להביא עריקים, לא הצליח להקים ממשלת מיעוט ולא הגיע להסכם אחדות? כאן חוק היסוד מתערב שוב ומעביר את האחריות חזרה לנשיא.
- המועמד השני: הנשיא רשאי להעביר את המנדט למועמד אחר (לרוב ראש הגוש הנגדי), שלו יש רק 28 ימים, ללא אפשרות הארכה, כדי לנסות את מזלו באותם התרחישים בדיוק.
- 21 הימים של הכנסת: אם גם המועמד השני נכשל, מתחיל שעון חול דרמטי בן 21 ימים. במהלך תקופה זו, המנדט לא שייך לאף אחד ספציפית, אלא לכנסת כולה. כל חבר כנסת מן המניין יכול לאסוף 61 חתימות של עמיתיו שימליצו עליו להרכבת הממשלה. זוהי תקופת "הכל אפשרי", שבה עסקאות מפתיעות נרקמות באישון לילה.
התחנה הסופית: בחירות נוספות
ואם שום דבר לא עזר? אם שני הגושים התבצרו בעמדותיהם ואף אחד לא הצליח לאסוף 61 חתימות? התשובה המאכזבת ביותר לשאלה מה קורה אם יש תיקו בבחירות, היא שאנחנו פשוט חוזרים שוב לקלפי.
הכנסת מתפזרת אוטומטית, ומדינת ישראל יוצאת למערכת בחירות חדשה בתוך 90 ימים.
את המחזוריות המתסכלת הזו ראינו היטב במשבר הפוליטי של 2019-2022, אז הלכה ישראל ללא פחות מחמש מערכות בחירות בתוך פחות מארבע שנים, בניסיון נואש לשבור את השוויון בין הגושים.
השלכות התיקו בבחירות: מה קורה במדינה בזמן הפלונטר?
חשוב להבין שתיקו בבחירות לא משתק רק את הפוליטיקאים, אלא משפיע באופן ישיר על הכיס של כולנו ועל חיי היום-יום.
בזמן שראשי המפלגות מנהלים משא ומתן במשך שבועות ארוכים (ולעיתים חודשים), מי שמנהלת את המדינה היא "ממשלת מעבר" (או בשמה המקצועי: ממשלה יוצאת).
ממשלת מעבר סובלת ממגבלות משפטיות מחמירות. אסור לה לקבל החלטות אסטרטגיות ארוכות טווח, אסור לה למנות בכירים לתפקידי מפתח (כמו מפכ"ל משטרה, רמטכ"ל או מנכ"לי משרדים מסוימים, אלא במקרי חירום), והכי גרוע, היא לרוב פועלת ללא תקציב מדינה מאושר.
כשאין תקציב, משרדי הממשלה עובדים לפי תקציב המשכי (חלוקה של 1/12 מתקציב השנה הקודמת בכל חודש). המשמעות היא שפרויקטים חדשים בתשתיות, חינוך או בריאות מוקפאים לחלוטין.
הכלכלה נכנסת להמתנה, המשקיעים חוששים מחוסר היציבות, והאזרח הקטן הוא זה שמשלם את המחיר על התקיעות המערכתית.
לסיכום: המבחן העליון של הדמוקרטיה
השאלה "מה קורה אם יש תיקו בבחירות" חושפת את הקרביים של השיטה הדמוקרטית הישראלית.
היא מדגישה את הכוח העצום שיש לכל פתק בקלפי, ואת השבריריות של המערכת הפוליטית שלנו. תיקו פוליטי הוא מצב שדורש מנהיגות, יכולת פשרה ראיית הנולד מצד הפוליטיקאים.
כאשר המערכת מגיעה לנקודת הקיצון של 60 מול 60, זהו רגע המבחן האמיתי שבו נמדדת היכולת של נבחרי הציבור לשים את המחלוקות בצד, לאתר את המכנה המשותף הרחב ביותר, ולהבטיח שהמדינה תוכל להמשיך לתפקד למען האזרחים