שיטת הבחירות בישראל: המדריך המלא לאזרח הנבוך (והמבולבל)
אז איך בדיוק עובדת שיטת הבחירות בישראל?
אם גם אתם מוצאים את עצמכם מדי כמה שנים (או חודשים, תלוי בתקופה) בוהים במסך הטלוויזיה ולא מבינים איך יכול להיות שמפלגה א' קיבלה יותר קולות אבל מפלגה ב' קיבלה יותר מנדטים, אתם לא לבד.
זה יכול להיות מבלבל. אבל אל דאגה, אנחנו פה כדי לעשות סדר בבלגן ולהסביר הכל בצורה פשוטה, ברורה, ובלי מילים מסובכות מדי.
קצת היסטוריה (כי חייבים)
כדי להבין את שיטת הבחירות בישראל, צריך ללכת קצת אחורה.
כשמדינת ישראל הוקמה, היה ברור שצריך לבחור הנהגה, אבל לא היה ברור איך.
אחרי דיונים וויכוחים, החליטו על שיטה שתתאים לאופי המיוחד של המדינה הצעירה.
הרעיון היה לייצג כמה שיותר דעות וקבוצות שונות בחברה, ולכן נבחרה שיטה שמבוססת על כמה עקרונות מרכזיים.
אז מהם העקרונות המרכזיים של שיטת הבחירות בישראל?
שיטת הבחירות בישראל מתבססת על כמה כללים חשובים, שאפשר לסכם אותם בחמש מילים (קצת ארוכות, אבל נסביר): ארצית, רשימתית, יחסית, כללית וחשווית (שווה וחשווית).
- ארצית: בניגוד למדינות אחרות שבהן מחלקים את המדינה לאזורים וכל אזור בוחר נציג (כמו בארה"ב או בבריטניה), שיטת הבחירות בישראל קובעת שכל המדינה היא אזור בחירה אחד גדול. זה אומר שכשאתם הולכים לקלפי, אתם בוחרים רשימה שתייצג את כל המדינה, ולא מישהו שידאג רק לשכונה או לעיר שלכם.
- רשימתית: כשאנחנו מצביעים, אנחנו לא בוחרים בן אדם ספציפי (חוץ מאשר בבחירות לראשות הממשלה, אבל זה כבר סיפור אחר). אנחנו בוחרים רשימה של מועמדים שהרכיבה המפלגה. סדר המועמדים ברשימה קובע מי ייכנס לכנסת: הראשונים ברשימה ייכנסו קודם, ורק אם המפלגה תקבל מספיק קולות, גם אלה שאחריהם ייכנסו.
- יחסית: זה החלק הכי חשוב (והכי מסובך) בשיטת הבחירות בישראל. המשמעות של "יחסית" היא שכמות המנדטים (המושבים בכנסת) שכל מפלגה מקבלת היא יחסית למספר הקולות שהיא קיבלה בבחירות. אם מפלגה קיבלה 10% מהקולות, היא (בערך) תקבל 10% מהמנדטים בכנסת.
- כללית: כל אזרח ישראלי מעל גיל 18 זכאי להצביע בבחירות.
- שווה וחשווית: כל קול שווה למשנהו, בלי קשר למין, דת, גזע או מצב כלכלי. הבחירות מתנהלות באופן חשאי (מאחורי פרגוד), כדי שכל אחד יוכל להצביע לפי צו מצפונו בלי פחד או לחץ.
אחוז החסימה: המכשול הראשון
כדי להיכנס לכנסת, מפלגה צריכה לא רק לקבל קולות, אלא לעבור את אחוז החסימה.
אחוז החסימה הוא מספר הקולות המינימלי שצריך לקבל כדי לזכות במנדטים.
המטרה של אחוז החסימה היא למנוע מצב שבו הכנסת תהיה מלאה במפלגות קטנות מדי, מה שיקשה על הקמת ממשלה יציבה.
בשיטת הבחירות בישראל, אחוז החסימה עלה לאורך השנים. פעם הוא היה 1%, אחר כך 1.5%, ועם הזמן טיפס למעלה.
(לקריאת המאמר המלא שלנו על אחוז החסימה בישראל – לחצו כאן)
איך סופרים את הקולות? המדריך לחלוקת המנדטים
אחרי שהבחירות מסתיימות, מתחיל תהליך ספירת הקולות. זה לא פשוט כמו לספור 1, 2, 3, ויש כאן קצת מתמטיקה.
חישוב המודד למנדט: קודם כל, לוקחים את סך כל הקולות הכשרים שקיבלו המפלגות שעברו את אחוז החסימה.
את המספר הזה מחלקים ב-120 (מספר חברי הכנסת). התוצאה היא ה"מודד למנדט" – כלומר, כמה קולות שווה כל מנדט.
חלוקה ראשונית: עכשיו לוקחים את מספר הקולות שקיבלה כל מפלגה שעברה את אחוז החסימה, ומחלקים אותו במודד למנדט. המספר השלם שמתקבל הוא מספר המנדטים הבטוח שכל מפלגה תקבל.
אבל מה קורה עם השארית? בדרך כלל, אחרי החלוקה הראשונית, לא כל 120 המנדטים מחולקים.
כאן נכנס לתמונה השלב השני – חלוקת המנדטים העודפים.
שיטת בדר עופר (או: למה המתמטיקה אף פעם לא פשוטה)
חלוקת המנדטים העודפים מתבצעת לפי שיטה שנקראת "שיטת בדר עופר" (על שם שני חברי הכנסת שיזמו אותה).
השיטה הזאת קצת מסובכת, אבל ננסה להסביר אותה בצורה פשוטה: המטרה שלה היא לחלק את המנדטים הנותרים בצורה שתיתן קצת יותר עדיפות למפלגות הגדולות. איך זה עובד?
לכל מפלגה מחושב מודד חדש. המודד הזה הוא התוצאה של חלוקת מספר הקולות שהיא קיבלה במספר המנדטים שהיא כבר זכתה בהם (פלוס 1). המפלגה עם המודד הגבוה ביותר זוכה במנדט נוסף. התהליך הזה חוזר על עצמו עד שכל 120 המנדטים מחולקים.
זה אולי נשמע קצת כמו שיעור מתמטיקה משעמם, אבל זה בעצם מה שקובע מי ישב בכנסת ומי לא.
הסכמי עודפים: כשהמפלגות עושות עסקים
שיטת הבחירות בישראל מאפשרת למפלגות לעשות "הסכמי עודפים" לפני הבחירות.
המשמעות היא ששתי מפלגות מסכימות לחבר את הקולות העודפים שלהן יחד.
למה? כי ביחד הן עשויות להגיע למודד גבוה יותר בחישוב של שיטת בדר עופר, מה שמגדיל את הסיכוי שלהן לזכות במנדט נוסף.
למה שיטת הבחירות בישראל היא (קצת) בעייתית?
יש הרבה ביקורת על שיטת הבחירות בישראל. הנה כמה מהטענות המרכזיות:
- יציבות שלטונית: בגלל השיטה היחסית, קשה מאוד למפלגה אחת לקבל רוב מוחלט (61 מנדטים). התוצאה היא שתמיד צריך להקים ממשלות קואליציה, שמורכבות מכמה מפלגות. זה יכול לגרום לחוסר יציבות פוליטית ולממשלות שנופלות מהר.
- הקשר בין הבוחר לנבחר: בגלל שהשיטה ארצית, אין קשר ישיר בין חבר הכנסת לאזור ספציפי או לקבוצת בוחרים מסוימת. חברי הכנסת מחויבים יותר למפלגה שלהם ולמי שהרכיב את הרשימה, ופחות לציבור המצביעים באזור מסוים.
- השפעה לא פרופורציונלית של מפלגות קטנות: לעיתים, מפלגות קטנות יכולות להוות את "לשון המאזניים" – להכריע מי יקים את הממשלה. זה נותן להן כוח פוליטי גדול בהרבה מהייצוג שלהן בכנסת.
- סחטנות פוליטית: הצורך להקים קואליציות מורכבות יכול להוביל ל"סחטנות פוליטית", שבה מפלגות קטנות דורשות דרישות לא סבירות בתמורה לתמיכה שלהן בממשלה.
האם צריך לשנות את השיטה?
הוויכוח על שיטת הבחירות בישראל הוא ויכוח ישן. יש כאלה שמציעים לשנות את השיטה, למשל:
- מעבר לשיטה אזורית או מעורבת: לחלק את המדינה לאזורי בחירה, שכל אחד מהם יבחר נציג (או כמה נציגים) לכנסת. זה עשוי לחזק את הקשר בין הבוחר לנבחר ולתת ייצוג טוב יותר לאזורים שונים.
- העלאה או הורדה של אחוז החסימה: כאמור, יש ויכוח על גובה אחוז החסימה. העלאה יכולה להקטין את מספר המפלגות ולתרום ליציבות, אך גם לפגוע בייצוגיות של קבוצות מיעוט.
- ראש הרשימה הגדולה מרכיב את הממשלה: הצעה שלפיה המועמד של הרשימה שקיבלה הכי הרבה קולות יהיה באופן אוטומטי ראש הממשלה.
לסיכום
שיטת הבחירות בישראל היא שיטה מורכבת שיש לה יתרונות וחסרונות.
מצד אחד, היא מייצגת בצורה נאמנה את מגוון הדעות והקבוצות בחברה הישראלית. מצד שני, היא יכולה להוביל לחוסר יציבות פוליטית ולהשפעה מוגזמת של מפלגות קטנות.
בסופו של דבר, הכוח בידיים שלנו (טוב, לפחות בקלפי), וחשוב להבין איך השיטה עובדת כדי לעשות את הבחירה הנכונה ביותר.