רכס עלי טאהר: נקודת המפתח שתקבע את גורל הצפון

הידיעות האחרונות המגיעות מחזית הצפון מדווחות על התקדמות דרמטית ומתוחה: כוחות צה"ל מתקדמים לעבר כיבוש רכס עלי טאהר שבדרום לבנון.

על פי הדיווחים, במקום נמצאת תשתית תת קרקע מטורפת של ארגון הטרור חיזבאללה, אשר כמותה טרם נתפסה על ידי צה״ל.

עבור דורות של לוחמים ישראלים, השם הזה מעורר מיד שטף של זיכרונות מתקופת השהייה הארוכה ברצועת הביטחון, ומציף סיפורים על לחימה עיקשת בתוואי שטח אכזרי ובלתי מתפשר.

עבור הציבור הרחב, מדובר בעוד נקודה על המפה שמככבת בדיווחי החדשות השוטפים. אך המציאות בשטח מוכיחה כי רכס זה איננו רק גבעה טרשית נוספת במרחב הלבנוני; מדובר באחד מהנכסים האסטרטגיים החשובים ביותר במזרח התיכון כולו, כזה שמעצב מערכות שלמות.

הכלל הצבאי העתיק קובע כי מי ששולט בנקודה הזו, מחזיק בידיו את המפתח האופרטיבי לחלקים עצומים מדרום לבנון, כמו גם למרחבים רחבים בצפון ישראל.

במאמר מקיף זה נצלול אל תוך הגיאוגרפיה המורכבת, ההיסטוריה עקובת הדם והמשמעות הטקטית העדכנית של אזור זה. נבין לעומק מדוע גם היום, בעידן של לוחמה מודרנית רווית טכנולוגיה, סייבר ובינה מלאכותית, אין שום תחליף ממשי לנוכחות פיזית על פסגת ההר שרואה הכל.

גיאוגרפיה וטופוגרפיה: רכס עלי טאהר כמבצר טבעי מעל נהר הליטני

כדי להבין מדוע כל הצבאות, המיליציות והכוחות שפעלו אי פעם באזור לטשו עיניים אל רכס עלי טאהר, חובה להתבונן בראש ובראשונה בתנאי השטח הפיזיים.

האזור הדרומי של לבנון מאופיין בטופוגרפיה הררית מבותרת, מסובכת וקשה ביותר למעבר, שבה ערוצי נחלים עמוקים וצרים מפרידים בין רכסים גבוהים השולטים על סביבתם באופן אבסולוטי. רכס זה הוא מאותן תצורות נוף בולטות, המתנשא לגובה של למעלה מ-700 מטרים מעל פני הים.

הוא ממוקם בגזרה המזרחית של דרום לבנון, צפונית ומזרחית לנהר הליטני המפורסם, ומהווה למעשה חוליה מרכזית, אולי המרכזית ביותר, בשרשרת הרכסים של אזור ארנון, שעליה יושב גם מבצר הבופור ההיסטורי בחלקה הדרומי.

היתרון המרכזי והבלתי מעורער של הרכס טמון במושג הצבאי הקלאסי "שליטה בעין ובאש".

מפסגותיו החשופות ניתן להשקיף בראות ברורה מערבה אל עבר העיר נבטיה – אחד ממצמתי הדרכים והמסחר החשובים והסואנים ביותר בדרום לבנון – ולעבר רמת נבטיה כולה. מזרחה ודרומה, הרכס מתנשא בדרמטיות עוצרת נשימה מעל ערוץ נהר הליטני העמוק, במה שמוכר בטרמינולוגיה הצבאית לעיתים כ"ברך הליטני", וחולש על צירי התנועה המרכזיים ועל הגשרים האסטרטגיים החוצים את הנהר.

בימים נטולי ערפל או אובך, הראות מאותן פסגות מגיעה ללא קושי עד ליישובי אצבע הגליל, עמק החולה, רכס רמים שמעל קריית שמונה, ואף לעבר הרי הגולן.

יעניין אתכם במיוחד – כיבוש הבופור

מבחינה גיאולוגית, מסד הסלע באזור זה בנוי ברובו מסלע גיר קשה, מחורץ וטרשי, היוצר במקומות רבים מדרונות תלולים ואף מצוקיים לחלוטין שאינם מאפשרים תנועה רכובה מכל סוג שהוא.

הצמחייה השולטת במרחב היא בתה צפופה וחורש ים-תיכוני סבוך של אלון מצוי, אלה ארצישראלית ושיחים קוצניים, המספקים הסוואה טבעית מעולה לכל מי שמבקש להיטמע בשטח ולהיעלם מעין זרה. תנאים אלו הופכים כל התקדמות צבאית רגלית או ממוכנת למשימה מורכבת מאין כמוה: צירי התנועה מוגבלים לתואי שטח ספציפיים, העליות שוחקות פיזית ומנטלית, והסבך מהווה כר פורה ואידיאלי להנחת מארבים וללחימת גרילה.

מזג האוויר ההפכפך מוסיף גם הוא רובד נוסף של קושי, כאשר החורפים באזור מתאפיינים בקור עז וחודר עצמות, סופות עזות, ערפל סמיך שמוריד את הראות לטווח אפס בתוך דקות, ואף שלגים המכסים את הפסגות ומקפיאים את התנועה.

שורשים היסטוריים: השליטה על רכס עלי טאהר מהצלבנים ועד מבצע שלום הגליל

ההכרה החד-משמעית כי הכוח השולט בגובה מכתיב בהכרח את המציאות בעמקים שמתחתיו, אינה בשום פנים ואופן המצאה של העידן המודרני או של צה"ל.

כבר בימי הביניים הרחוקים, זיהו האבירים הצלבנים את העליונות הטופוגרפית המוחלטת של שלוחות הרכס, והקימו את קלעת א-שקיף – הוא מבצר הבופור המפורסם, השוכן על אותו קו רכס גיאוגרפי דרומית מזרחית. המטרה ההיסטורית אז דמתה להפליא למטרה של הצבאות היום: הבטחת שליטה בלתי מעורערת על צירי תנועה קריטיים, הגנה על מעברי המים החיוניים של נהר הליטני, ואבטחת נתיבי המסחר, העלייה לרגל והאספקה הצבאית.

במחצית השנייה של המאה ה-20, חל שינוי דרמטי בייעודו של האזור.

בעקבות התבססות הארגונים הפלסטיניים החמושים בראשות אש"ף במרחבי דרום לבנון (תקופה ארוכה ומדממת שזכתה לכינוי השגור "פתחלנד"), הפך מרחב זה למוקד של איום ממשי ויומיומי על אזרחי מדינת ישראל. המחבלים הפלסטינים ניצלו היטב את הגובה הטופוגרפי האדיר של האזור כדי לתצפת בבטחה על תנועה אזרחית ופעילות צבאית בישראל, והשתמשו בפסגות הרכס כנקודת שיגור ארטילרית יעילה ולירי קטיושות מאסיבי לעבר יישובי הגליל.

במלחמת לבנון הראשונה (מבצע שלום הגליל) שפרצה בקיץ 1982, כבש צה"ל את מרחב הרכסים בסדרת קרבות קשים ומרובי נפגעים, מתוך הבנה אסטרטגית שורשית שאי אפשר להבטיח את שלומם של אזרחי ישראל ואת ביטחון יישובי הצפון, מבלי לשלוט באופן פיזי בנקודות הגובה החולשות עליהם.

רכס עלי טאהר בימי רצועת הביטחון: החיים על הקצה של החברה הישראלית

הפרק הצרוב והחרוט ביותר בזיכרון הישראלי הקולקטיבי בכל הנוגע לאותו חבל ארץ הררי, הוא ללא שום ספק תקופת קיומה של רצועת הביטחון, שהתמשכה בין השנים 1985 ל-2000. לאחר שצה"ל נסוג ממרבית שטחי הלבנון שאותם כבש, התייצב הצבא על קו הגנה צר יחסית שנועד להוות מעין חומת מגן וחייץ, במטרה להרחיק את חוליות המחבלים ומשגרי הרקטות מגבול הצפון.

קו זה לא נשען רק על פטרולים, אלא התבסס על רשת צפופה של מוצבים מבוצרים, שחלק ניכר מהם מוקמו על פסגות הרים בולטות, ובהן גם מוצבי רכס עלי טאהר.

מוצב עלי טאהר עצמו, יחד עם שכניו לגזרה המזרחית כמו מוצב דלעת הנודע ומוצב הבופור, יצר שרשרת הגנה מסיבית, תצפיתית ואש, ששלטה ביד רמה על המרחב כולו.

אולם, אותה עליונות טופוגרפית שהפכה אותם לכה חשובים, הפכה את המוצבים הללו למטרות בולטות, נייחות וברורות מאליהן עבור כוחות ארגון חיזבאללה הצעיר, שהלך וצבר כוח, ידע ואמצעי לחימה באותן שנים. השירות התובעני של לוחמי החי"ר (בעיקר מחטיבות גולני, צנחנים, נח"ל וגבעתי), השריון, האיסוף וההנדסה על הרכס, היה כרוך בשחיקה פסיכולוגית ופיזית מתמדת ובסכנת חיים יומיומית שריחפה מעל ראשם.

השגרה השוחקת על הרכס אופיינה תמיד בפער אבסורדי ועצום בין הנוף הפסטורלי, המרהיב ועוצר הנשימה של הרי הלבנון הירוקים, לבין מציאות של לחימה ומוות שארב בכל פינה וצומת.

ארגון חיזבאללה פיתח במרץ שיטות לחימה קטלניות של גרילה מודרנית: ירי מרגמות תדיר ומדויק לעבר עמדות המוצב, שיגור טילי נ"ט (נגד טנקים) חדישים וקטלניים לעבר בונקרים, מגדלי תצפית וכלים משוריינים, והנחת מטעני צד מתוחכמים ורבי-עוצמה על צירי התנועה. אחת המשימות המסוכנות והמתוחות ביותר עבור חיילי צה"ל באותם ימים הייתה ליווי "שיירות רכס עלי טאהר", שהובילו אספקה חיונית, ציוד, דלק, מים ואת חילופי כוח האדם התקופתיים למוצבים.

השיירות הכבדות נאלצו לעשות את דרכן המפותלת בעליות החשופות תחת אבטחה כבדה, לעיתים קרובות רק בחסות ירי ארטילרי מקדים, טיסות מסוקים לאבטחה או מסכי עשן סמיכים, שכן כל רכב בודד נחשב למטרה ניידת וקלה עבור החוליות המיומנות של חיזבאללה שהסתתרו בסבך.

שינוי כללי המשחק: שנות ההתבססות של חיזבאללה במרחבי רכס עלי טאהר (2000-2023)

בחודש מאי של שנת 2000, בעקבות החלטה דרמטית של ממשלת ישראל, השלים צה"ל נסיגה חד-צדדית ומלאה מדרום לבנון, חזרה אל הגבול הבינלאומי המוכר.

המוצבים ההיסטוריים על רכס עלי טאהר וסביבתו פונו באישון לילה בחופזה, ופוצצו עד היסוד כדי שלא יפלו שלמים לידי האויב.

השקט המתוח שהשתרר על ההר בחודשים ובשנים שלאחר מכן התברר בדיעבד כהסוואה מושלמת למפעל צבאי והנדסי עצום ממדים.

עבור ארגון חיזבאללה, קבלת השליטה ברכסים האסטרטגיים ללא קרב הייתה אות הפתיחה החגיגי ליישום דוקטרינת הלחימה החדשה שלו, שהוכתבה, תוכננה ומומנה בסיוע צמוד, טכנולוגי ופיננסי של משמרות המהפכה האיראניים.

במקום לשקם את המוצבים הבולטים על פני השטח ולהפוך אותם שוב למטרות קלות עבור חיל האוויר הישראלי, חיזבאללה פשוט ירד מתחת לפני הקרקע.

הארגון הפך בעבודת נמלים את ההר כולו למערך הגנה והתקפה מבוזר, מתוחכם ונסתר לחלוטין מהעין. באמצעות כלים כבדים, חומרי נפץ רבי-עוצמה ומהנדסים מיומנים, חצבו פעילי הארגון בסלע הגיר הקשה של הרכס רשתות מסועפות של מנהרות תת-קרקעיות, בונקרים עמוקים החסינים להפצצות, מתחמי שהייה ללוחמים, מחסני תחמושת, ומרכזי פיקוד ושליטה עתירי טכנולוגיה.

מערכים עצומים אלו, שכונו בישראל בכינוי השגור "שמורות טבע", הוסוו ברמת אומנות של ממש בתוך הצמחייה העבותה, הסלעים הטבעיים והטופוגרפיה.

מתוך אותם מסתורים תת-קרקעיים מבוצרים היטב, הכינו כוחות חיזבאללה עמדות שיגור סמויות שיועדו כולן למערכה עתידית מול ישראל.

הגובה של הרכס איפשר להם לתכנן תוכניות אש קפדניות, המכסות באמצעות טילי נ"ט מתקדמים (כדוגמת טילי קורנט מדויקים לטווחים ארוכים) כל תנועה אזרחית או צבאית בעמקים שמתחת, או עמוק בתוך שטח אצבע הגליל.

נוסף על כך, האזור הסבוך הפך לנקודת כינוס, היערכות ואימונים אידיאלית עבור "כוח רדואן" – יחידת העילית המאומנת של חיזבאללה, שייעודה המרכזי היה פשיטות חדירה לתוך שטחי ישראל, תוך ניצול התבליט הקשה של ההר להסתרת הכוחות מעיני המודיעין הישראלי עד לרגע פקודה.

במשך יותר משני עשורים תמימים, הרכס הפך למפלצת תת-קרקעית שקטה של טרור והיערכות צבאית, הממתינה לשעת כושר.

המערכה הנוכחית: מדוע צה"ל כובש מחדש את רכס עלי טאהר?

במסגרת מלחמת חרבות ברזל וההתלקחות ההדרגתית אך העוצמתית של החזית הצפונית, המשוואה הצבאית בלבנון חייבה חשיבה אסטרטגית מחודשת מצד הפיקוד הישראלי.

כאשר כוחות צה"ל החלו לחצות את הגבול צפונה כדי לעקור מהשורש את תשתיות הטרור ולהסיר את האיום הישיר של פשיטה וירי מעל יישובי הגליל המפונים, היה ברור לכל מפקד בכיר שאי אפשר בשום אופן להותיר משלט גבוה, מבוצר ושולט כמו רכס עלי טאהר בידי חיזבאללה.

ההתקדמות הנחושה לעבר כיבוש הרכס מחדש, אף שהיא מלווה בלחימה קשה, איננה רק מהלך סמלי של סגירת מעגל היסטורי עבור דור הלוחמים הוותיק; היא בראש ובראשונה צורך טקטי ואסטרטגי כבד משקל ממגוון סיבות מכריעות:

• שלילת עליונות מודיעינית ותצפיתית מוחלטת: כיבוש קו הרכס שולל באופן מיידי ומוחלט מחיזבאללה את היכולת "לראות" את המרחב הרחב. ללא תצפיות גבוהות אלו, חיזבאללה מתקשה מאוד לזהות את תנועות צה"ל, לטווח את הכוחות המתמרנים בעמקים, או לאסוף מודיעין ויזואלי לעבר שטח ישראל. זהו עיוורון כפוי שמשבש כליל את יכולת הלחימה המאורגנת של האויב בגזרה המזרחית כולה.
• השמדת תשתית תת-קרקע נרחבת באופן יסודי: נוכחות כוחות חי"ר, הנדסה קבית, ויחידות מיוחדות באופן פיזי על אדמת הרכס, היא הדרך היחידה לחשוף ולהשמיד בצורה יסודית ולא הפיכה את העיר התת-קרקעית שנבנתה בו במשך עשורים. פעולות אלו דורשות סריקות רגליות סבלניות ומסוכנות, שימוש באמצעים טכנולוגיים רגישים וכלבנים מיחידת עוקץ, והכנסת כמויות עצומות של חומרי נפץ לתוך הפירים התת-קרקעיים – משימה מורכבת שהפצצות מהאוויר, חזקות ככל שיהיו, יכולות לעשות רק באופן שטחי וחלקי.
• ניתוק רצף טריטוריאלי קריטי של האויב: השתלטות קרקעית על שטח חולש ומרכזי כל כך, תוקעת הלכה למעשה טריז עמוק וכואב בלב מערך ההגנה והלוגיסטיקה של חיזבאללה. הדבר קוטע את נתיבי האספקה, העברת האמל"ח והקשר בין האזור העורפי של העיר נבטיה, למרחבי נהר הליטני, ולכפרים הדרומיים יותר הנמצאים בקו המגע עם צה"ל. בכך הפעולה מבודדת את חוליות הטרור שנותרו בשטח ומונעת הגעת תגבורות.
• יצירת בסיס אם לפעולות עומק עתידיות: כמו בעבר ההיסטורי הרחוק והקרוב, גוף צבאי איתן היושב על רכס שלט ויציב, יכול להשתמש בו כקרש קפיצה אופרטיבי. מהגובה הרב ניתן לחפות באש סיוע מדויקת ובתצפית רציפה על כוחות צה"ל מתמרנים נוספים המעמיקים לתוך שטחי לבנון, ולספק להם מטריית הגנה חיונית של אש מודיעין.

רכס עלי טאהר כשדה הקרב הטכנולוגי של המאה ה-21

הלחימה הנוכחית לכיבוש הרכס מחדש שונה בתכלית מכל מה שהכרנו במלחמות של המאה ה-20.

שדה הקרב המודרני, שבו צה"ל פוגש את חיזבאללה, מציב אתגרים חדשים, מתוחכמים וקטלניים. הלוחמים שמטפסים בימים אלו אל ההר, מתמודדים לא רק עם תוואי הקרקע הבוגדני ועם אש צלפים, אלא גם עם איום הרחפנים המתאבדים, כלי טיס לא מאוישים (כטב"מים) זעירים וחמקמקים המשמשים את האויב לאיסוף מודיעין מדויק בזמן אמת והכוונת פצמ"רים, ומערכות מיקוש מתקדמות ביותר המופעלות מרחוק או על ידי חיישנים חכמים.

אולם מנגד, צה"ל של תחילת שנות ה-2020 מביא אל מורדות ופסגות רכס עלי טאהר עוצמת אש, שילוביות וטכנולוגיה חסרות תקדים בהיסטוריה הצבאית.

השילוביות הבין-זרועית ההדוקה (כוחות יבשה, אוויר, חלל וים) מאפשרת כיום למפקד פלוגה או מחלקה על ההר להזמין בלחיצת כפתור חיפוי קרוב וקטלני של מסוקי קרב, או תקיפה נקודתית והרסנית של פצצות מונחות מטוסי קרב, בתוך דקות ספורות ובדיוק כירורגי מדהים.

טנקי המרכבה סימן 4 החדשים, המצוידים במערכות התרעה והגנה אקטיבית מתקדמות (כמו מערכת "מעיל רוח") המיירטות טילים במעופם, יכולים לפעול בתוואי הלבנוני בביטחון רב בהרבה מבעבר.

טכנולוגיות מיפוי מתקדמות המבוססות על רחפנים משלנו, מספקות לכוחות המתמרנים מודלים תלת-ממדיים מדויקים של השטח, של הצמחייה ושל התשתיות המוסתרות בו, עוד בטרם דרכה בו כף רגלם של לוחמי החי"ר.

ולמרות הפיתוחים הטכנולוגיים עוצרי הנשימה, המציאות מוכיחה שוב: כיבוש יעד מבוצר, מסועף וסבוך כל כך בסביבה עוינת, אינו יכול בשום פנים ואופן להיעשות על ידי הסתכלות במסכי פלזמה מרחוק, או על ידי חיל אוויר בלבד, חזק ככל שיהיה. המשימה נשענת בסופו של יום, גם היום, על כוח הרצון, המיומנות הפיזית, העוז ורוח הלחימה של כוחות היבשה השונים – הרגלים, ההנדסה והשריון.

הם אלו שמטפסים צוק אחר צוק, חושפים פיר אחר פיר בעבודת כפיים, ונלחמים לעיתים פנים אל פנים מול מחבלים המסתתרים עמוק בתוך בטן הסלע הלבנוני.

סיכום: המשמעות של רכס עלי טאהר מול העבר המהדהד להווה

אזור רכס עלי טאהר עומד היום כאנדרטה חיה, כואבת אך עוצמתית, להיסטוריה המדממת של המזרח התיכון, אך גם משמש כהוכחה חותכת וחד-משמעית למציאות הגיאופוליטית והאסטרטגית שבה הגיאוגרפיה לא משתנה לעולם.

ההר העצום, החולש ביהירות טבעית על ערוץ הליטני העמוק מחד ועל יישובי הצפון הפורחים מאידך, אינו יכול בשום שלב להישאר מחוץ למשוואת הביטחון הישראלית הלאומית.

החל ממהלכי הצבאות הצלבניים בימי קדם, דרך לילות שימורים רוויי מתח ואש במוצבי צה"ל של ימי רצועת הביטחון, ועד למעוזי הבונקרים הנסתרים שבנה חיזבאללה במאה ה-21 בחסות איראנית – הרכס הזה תמיד היה, כנראה תמיד יישאר, הלב הפועם של השליטה המרחבית הכוללת בדרום לבנון.

כאשר כוחות צה"ל מתקדמים כעת צעד אחר צעד כדי לכבוש ולטהר את הרכס, הם לא רק מנקים את השטח מאיומים מיידיים של ירי לעבר שטח ישראל; הם משנים מן היסוד, הלכה למעשה, את מאזן הכוחות האזורי.

שלילת "העיניים של דרום לבנון" מידי ארגון הטרור חיזבאללה והפיכת כלל המתחמים התת-קרקעיים המושקעים שלו לעיי חורבות מפויחים, מהוות אבן דרך קריטית ובלתי מתפשרת בהבטחת שקט ארוך טווח.

עבור חיילי צה"ל בסדיר ובמערך המילואים, שפוסעים כעת עם ציוד מלא באותם שבילים תלולים בדיוק בהם צעדו בעבר אבותיהם, דודיהם ואחיהם הגדולים, המשימה ברורה מתמיד: החזרת הביטחון המלא לצפון מדינת ישראל עוברת דרך הפסגות הגבוהות של עלי טאהר, והפעם – אך ורק בתנאים שצה"ל קובע, מתוך עוצמה ושליטה בשטח.